זבים, פרק ב
משנה א
הַכֹּל מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה,
אַף הַגֵּרִים,
אַף הָעֲבָדִים,
בֵּין מְשֻׁחְרָרִין בֵּין שֶׁאֵינָן מְשֻׁחְרָרִין,
חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן,
סְרִיס אָדָם, סְרִיס חַמָּה.
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס,
נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה:
מִטַּמְּאִין בְּדָם כָּאִשָּׁה, וּבְלבֶן כָּאִישׁ,
וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק.
ברטנורא משנה א
הכל מיטמאין בזיבה. הכל, לאתויי תינוק בן יומו שהוא מיטמא בזיבה.
אף הגרים. דכתיב בפרשת זב דבר אל בני ישראל, אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גרים ועבדים, תלמוד לומר ואמרת אליהם איש, לרבות את הגרים ואת העבדים. מנין לרבות את הקטנים, תלמוד לומר איש איש.
ומיטמאין בדם כאשה. שאין האשה מטמא בלובן אלא באודם, דדם כתיב בה שהוא אדום.
ובלובן כאיש. דזובו כתיב גבי איש. והוא דומה למי בצק של שעורים.
וטומאתן בספק. אם ראו לובן, שמא הן אשה ולובן טהור בה. ואם ראו אודם, שמא הן איש ואודם טהור גביה. אבל אם ראה לובן ואודם כאחד, טומאתן ודאי ממה נפשך, ושורפין עליהם את התרומה. אבל אין חייבים עליהם על ביאת מקדש, דגבי שילוח טמאין כתיב (במדבר ה') מזכר עד נקבה תשלחו, זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
משנה ב
בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְזִיבָה:
בְּמַאֲכָל, בְּמִשְׁתֶּה, וּבְמַשָֹּׂא, בִּקְפִיצָה,
בְּחֹלִי, וּבְמַרְאֶה, וּבְהִרְהוּר;
הִרְהֵר עַד שֶׁלֹּא רָאָה, אוֹ שֶׁרָאָה עַד שֶׁלֹּא הִרְהֵר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ רָאָה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִתְעַסְּקִין זֶה עִם זֶה,
אֲפִלּוּ רָאָה בִּגְדֵי צֶבַע הָאִשָּׁה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָכַל כָּל מַאֲכָל, בֵּין רַע בֵּין יָפֶה,
וְשָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין כָּאן זָבִין מֵעַתָּה!
אָמַר לָהֶם: אֵין אַחֲרָיוּת זָבִים עֲלֵיכֶם!
מִשֶּׁנִּזְקַק לְזִיבָה - אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ;
אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִים,
שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
רָאָה רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה -
בּוֹדְקִין אוֹתוֹ.
בַּשְּׁנִיָּה - בּוֹדְקִין אוֹתוֹ.
בַּשְּׁלִישִׁית - אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁלִישִׁית בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי הַקָּרְבָּן.
ברטנורא משנה ב
בשבעה דרכים בודקין את הזב. משום דאינו מטמא מחמת אונס, דכתיב זב מבשרו, ולא מחמת אנסו.
עד שלא נזקק לטומאה. דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה הוא נעשה זב לטמא משכב ומושב ולהצריכו לספור שבעה נקיים. אבל ראיה ראשונה, מטמאה באונס טומאת ערב, כדין בעל קרי, ומצטרפת עם השניה ואפילו שהיתה באונס.
במאכל. אם אכל אכילה גסה או אכל דברים המביאין לידי זיבה, ואפילו כל שהן, כגון בשר שמן, חלב, וגבינה, ביצים, ויין ישן, וגריסין של פול, ושחלין.
ובמשתה. בריבוי שתיה.
במשא. כבד שנשא.
במראה. ראה אשה, אפילו לא הרהר.
ובהרהור. אף על פי שלא ראה. אי אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראיה שניה, אינו נעשה זב מחמת אותה ראיה, והטיפה אינה מטמאה במשא כשאר טיפה של זוב.
אין אחריות זבין עליכם. ואם לא יהיו זבים לעולם, מה אתם חוששים, הלא לא קבלתם אחריות של זבים עליכם. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי עקיבא.
משנזקק, לטומאה, לאחר שראה ראיה שניה שלא באונס. שהרי מכאן ואילך הוא עושה משכב ומושב.
אין בודקין אותו. ואף אם ראה ראיה שלישית באונס, נעשה זב לקרבן. וכן אם ראה ראיה של זוב בשבעה ימים נקיים שהוא מונה, סתר הכל, ואפילו היתה אותה ראיה באונס.
ספיקו ושכבת זרעו טמאין. ספיקו מחמת שכבת זרעו. כגון אם ראה שכבת זרע תחילה, וטיפה זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה, שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. ועד שלא נזקק לטומאה, הקרי מטהר את הזיבה, משום דהוי אונס. ולאחר שנזקק לטומאה, אין הקרי מטהר את הזיבה, שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה.
שרגלים לדבר. שאין אותה ראיה מחמת אונס, כיון שכבר נעשה זב.
ראה ראיה ראשונה בודקין אותו. היינו דוקא לקרבן. דאי מחמת אונס ראה, אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן, אבל מצטרפת עם השניה לטומאה. דאם ראיה שניה שלא באונס, אף על פי שהיתה ראשונה באונס, עושה משכב ומושב ובעי שבעה נקיים וביאת מים חיים, דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו, בשניה כתיב, אבל ראשונה אתקש לשכבת זרע, דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס.
בשניה בודקין אותו. לטומאה ולקרבן.
בשלישית אין בודקין אותו. לא לטומאה ולא לקרבן.
רבי אליעזר אומר כו'. ואין הלכה כרבי אליעזר.
משנה ג
הָרוֹאֶה קֶרִי -
אֵינוֹ מִטַּמֵּא בְּזִיבָה מֵעֵת לְעֵת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹמוֹ.
גּוֹי שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִתְגַּיַּר -
מִיָּד הוּא מִטַּמֵּא בְּזִיבָה.
הָרוֹאָה דָּם וְהַמְקַשָּׁה -
מֵעֵת לְעֵת.
וְהַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ "יוֹם יוֹמַיִם" -
מֵעֵת לְעֵת.
כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַֹר הַמֵּת -
שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת,
הֲרֵי הוּא כְּבִרְיָתוֹ.
ברטנורא משנה ג
אינו מיטמא בזיבה מעת לעת. דהאי זיבות מחמת חולשא דקרי הוא. ובראיה שניה איירי, דראשונה מטמאה באונס. וכשם שתולין לקרי מעת לעת, כך למראה ולהרהור תולין מעת לעת. אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה, תולין לו כל זמן שהוא מצטער, ואמרינן דמחמת הצער הוי הזיבה ולא מבשרו.
רבי יוסי אומר יומו. אין תולין לו אלא אותו היום שראה קרי בלבד, ולא מעת לעת. ואין הלכה כרבי יוסי.
מיד מיטמא בזיבה. דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואף על פי שראה זיבות כשהוא נכרי, מיטמא בזיבה בהך שניה שרואה בתוך מעת לעת של קרי, דנעשית לו כראיה ראשונה דמטמא באונס, ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. דראיית זיבה של נכרי כמאן דליתא, דאין הנכרים מיטמאין בזיבה.
הרואה דם. מטמאה כל טהרות שנתעסקה בהן למפרע מעת לעת, כדפרישנא בריש נדה. ואיידי דאיירי במעת לעת, קחשיב כל הני ששיעורן מעת לעת.
וכן המקשה בימי זיבה. דאמרינן כי תזוב זוב דמה, מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ואם שפתה מן החבלין מעת לעת וילדה, לא תלינן דם קושי בדם לידה.
המכה את עבדו. האמור בתורה (שמות כ"א) אך אם יום או יומים יעמוד, ודרשינן יום שהוא כיומים, זהו מעת לעת.
כלב שאכל בשר המת. דקיימא לן דאין מתעכל במעיו עד לאחר שלושה ימים מעת לעת, דהכי תנן במסכת אהלות פרק י"א, וכמה תשהה במעיו, שלושה ימים מעת לעת.
והוא שיהא כברייתו. שלא נשתנה. ועוד איכא טובא ששיעורן מעת לעת ולא חשיב, ותנא ושייר.
משנה ד
הַזָּב מְטַמֵּא אֶת הַמִּשְׁכָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּרָכִים,
לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים:
עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, נִתְלֶה וְנִשְׁעָן.
וְהַמִּשְׁכָּב מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים,
לְטַמֵּא בְּגָדִים:
עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, נִתְלֶה, וְנִשְׁעָן,
בְּמַגָּע, וּבְמַשָֹּׂא.
ברטנורא משנה ד
מטמא את המשכב. והוא הדין למושב.
עומד יושב שוכב. דכתיב (ויקרא ט"ו) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, וכתיב (שם) והיושב על הכלי אשר היא יושבת עליו, אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, שכב על המושב וישב על המשכב, עמד נתלה נשען, מנין, ת"ל יטמא יטמא, ריבה, וכולן נקראין מדרס.
והמשכב מטמא את האדם וכו' עומד יושב שוכב נתלה. שהטהור בכף מאזנים והמשכב הטמא בכף שניה, וכרע המשכב הטמא, ונתלה הטהור. ונתלה דרישא, כגון שהזב בכף מאזנים, ומושבות בכף שניה וכרעו הן, טמאין, דהשתא הזב נתלה וכאלו הוא יושב עליהן.
לטמא בגדים. הוא הדין כל כלים שנוגע בהן עד שלא פירש, חוץ מאדם וכלי חרס.
במגע ובמשא. אם נגע במשכב הטמא או שנשאו.