זבים, פרק ד
משנה א
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
נִדָּה שֶׁיָּשְׁבָה עִם הַטְּהוֹרָה בַּמִּטָּה -
כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ טָמֵא מִדְרָס.
יָשְׁבָה בִּסְפִינָה -
כֵּלִים שֶׁבְּרֹאשׁ הַנֵּס שֶׁבַּסְּפִינָה טְמֵאִין מִדְרָס.
נוֹטֶלֶת עֲרֵבָה מְלֵאָה בְּגָדִים:
בִּזְמַן שֶׁמַּשָֹּׂאָן כָּבֵד - טְמֵאִין;
בִּזְמַן שֶׁמַּשָֹּׂאָן קַל - טְהוֹרִין.
זָב שֶׁהִקִּישׁ עַל כְּצוּצְרָא, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה - טָהוֹר.
ברטנורא משנה א
רבי יהושע אומר. כיפה שבראשה. לרבותא נקטה, דאפילו צעיף שבראש הטהורה נחשב כאלו ישבה עליו הנדה, אף על פי שאינה יושבת עליו. ופליג אסתם מתניתין דפרקין דלעיל דלא מטמא אלא בגדיהן ולא כיפה שבראשן.
כלים שבראש הנס. הא נמי לרבותא נקט, דאף על פי שהם בגובה בראש הנס שלא במקום דריסה, אפילו הכי טמאים מדרס. ובספינה קטנה ובמטה מחגרת איירי, כההיא דריש פרקין דלעיל, אלא דתנא דלעיל לא מטמא כלים שבראש הנס. ואין הלכה כרבי יהושע.
בזמן שמשאן כבד טמאין מדרס. ואף על פי שלא נגעה בבגדים, דחשבינא לה כאלו נשענת על הבגדים.
כסוסטרא. כמו גזוזטרא. כמין נסר הבולט מכותל העליה לחוץ.
ונפל ככר של תרומה. שעל הכסוסטרא.
טהור. הככר ואף על פי שנפל מחמת היקש של זב לא חשיב ליה כהיסט, משום דכוחה של כסוסטרא יפה.
משנה ב
הִקִּישׁ עַל הַמָּרִישׁ, עַל הַמַּלְבֵּן, עַל הַצִּנּוֹר,
וְעַל הַדַּף, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשׁוּי בַּחֲבָלִים,
עַל הַתַּנּוּר, וְעַל הַיָּם, וְעַל הָאִצְטְרוֹבָּל,
וְעַל חֲמוֹר שֶׁל רֵחַיִם שֶׁל יָד,
וְעַל סְאָה שֶׁל רֵחַיִם שֶׁל זֵיתִים -
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל קוֹרַת הַבַּלָּנִין - טָהוֹר.
ברטנורא משנה ב
מריש. קורה גדולה שבונים בבירה וראשי קורות הגג כולן סמוכות עליה, והיא מונחת על גבי עמודים.
מלבן. כמין ריבוע של קורות קבועות בארץ.
צנור. מרזב של מים.
אף על פי שהוא עשוי בחבלים. שאינו קבוע בארץ אלא קשור בחבלים, ואין כוחו יפה כל כך.
ועל הים. היקף של עץ שהקמח מתקבץ בו בשעת הטחינה.
אצטרובל. עיגול של עץ שמעמידין הרחים עליו. ושניהן קבועים הן.
חמור של רחים של יד. בנין של עצים שהרחים של יד קבועים בהן.
וסאה של ריחים. מדה גדולה וקבועה בקרקע.
וקורות הבלנין. קורה שבעל המרחץ יושב עליה.
וכל הני אם הקיש עליהן הזב ונפל הככר של תרומה מכח ההיקש, טהור, דכוחן יפה ולא חשיב היסט. ובקורות הבלנים נחלקו. ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה ג
הִקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת, עַל הַנֶּגֶר, עַל הַמַּנְעוּל,
עַל הַמָּשׁוֹט, וְעַל הַקֶּלֶת,
וְעַל אִילָן שֶׁכֹּחוֹ רַע,
וְעַל סוֹכָה שֶׁכֹּחָהּ רַע עַל אִילָן יָפֶה,
עַל סֻלָּם מִצְרִי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר;
עַל הַכֶּבֶשׁ, עַל הַקּוֹרָה, עַל הַדֶּלֶת,
בִּזְמַן שֶׁאֵינָן עֲשׁוּיִין בְּטִיט - טְמֵאִין.
עַל הַשִּׁדָּה, עַל הַתֵּבָה, וְעַל הַמִּגְדָּל - טְמֵאִין.
רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַהֲרִין בָּאֵלּוּ.
ברטנורא משנה ג
הנגר. יתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה.
מנעול. שסוגרים בו הפתח.
משוט. שמנהיגין בו את הספינה. ולשון מקרא הוא, כל תופשי משוט (יחזקאל כ"ז כ"ט).
קלת. עיגול של עץ שסביב לריחים התחתונה לקבל הקמח הנטחן שלא יפול לארץ, ומיטלטל הוא.
ועל סוכה שכוחה רע. ועומדת באילן שכוחו יפה.
טמאין. דכל הני אין כוחן יפה, וכוח היקש הזב בהו חשיב היסט.
מטהרים באלו. אשידה תיבה ומגדל קאי. להכי תנינהו תנא קמא לחודייהו.
ואין הלכה כרבי נחמיה ורבי שמעון.
משנה ד
זָב שֶׁהָיָה מֻטָּל עַל חֲמִשָּׁה סַפְסָלִים, אוֹ עַל חָמֵשׁ פֻּנְדָּיוֹת:
לְאָרְכָּן - טְמֵאִין; לְרָחְבָּן - טְהוֹרִין.
יָשַׁן, סָפֵק שֶׁנִּתְהַפַּךְ עֲלֵיהֶן - טְמֵאִין.
הָיָה מֻטָּל עַל שִׁשָּׁה כִּסְיוֹת:
שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁנַיִם,
שְׁתֵּי רַגְלָיו עַל שְׁנַיִם,
רֹאשׁוֹ עַל אֶחָד, גּוּפוֹ עַל אֶחָד -
אֵין טָמֵא אֶלָּא זֶה שֶׁתַּחַת הַגּוּף.
עוֹמֵד עַל שְׁנֵי כִסְאוֹת -
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם רְחוֹקִין זֶה מִזֶּה - טְהוֹרִין.
ברטנורא משנה ד
פונדיות. כעין כיסין ארוכין.
לארכן. ששוכב לארכן של ספסלים או של פונדיות.
טמאים. שכל אחד ואחד נשען רובו של זב עליהן, פעמים על זה פעמים על זה.
לרחבן. ששוכב ארכו לרחבן.
טהורים. דאין רובו נשען על אחד מהן. ואין משכב ומושב לעולם עד שישען רובו עליו, דכתיב ואם על המשכב הוא, עד שינשא רובו עליו.
ישן. לרחבן, וספק אם נתהפך לארכן, טמאין.
כסיות. לשון רבים של כסא.
שתחת הגוף. לפי שרובו נישא עליו. והאחרים טמאים מגע הזב. אבל אין להם תורת משכב ומושב להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים.
אם רחוקים זה מזה טהורים. לפי שאין רובו נישא לא על זה ולא על זה. ואין הלכה כרבי שמעון.
משנה ה
עֶשֶֹר טַלִּיּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ,
יָשַׁן עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה - כֻּלָּן טְמֵאוֹת.
הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וּמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּנֶגְדּוֹ:
כָּרַע הַזָּב - טְהוֹרִין;
כָּרְעוּ הֵן - טְמֵאִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּיחִידִי - טָמֵא,
וּבִמְרֻבִּין - טָהוֹר,
שֶׁאֵין אֶחָד נוֹשֵֹא אֶת רֻבּוֹ.
ברטנורא משנה ה
עשר טליות. לשון רבים של טלית. ועשר לאו דוקא, דאפילו אלף טליות ואבן גדולה על גבן וישב הזב על האבן, כל הטליות שתחתיה מיטמאות מושב, דמשכב ומושב מיטמאין תחת אבן מסמא.
כרע הזב טהורים. מדין משכב. אבל טמאין במשא הזב.
ביחידי. משכב אחד.
טמא. שהרי רוב הזב נישא עליו.
ובמרובים. במשכבות רבות בכף מאזנים כנגד הזב.
שאין אחד מהם נושא את רובו. דכי כרעו הן, אין רובו של זב נישא על אחד מהן, אלא כל אחד מהמשכבות נשא מיעוטו של זב.
משנה ו
הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֹכָלִין וּמַשְׁקִין בְּכַף שְׁנִיָּה - טְמֵאִין.
וּבַמֵּת - הַכֹּל טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם.
זֶה חֹמֶר בַּזָּב מִבַּמֵּת, וְחֹמֶר בַּמֵּת מִבַּזָּב:
שֶׁהַזָּב עוֹשֶֹה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו,
לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים,
וְעַל גַּבָּיו מַדָּף, לְטַמֵּא אֹכָלִין וּמַשְׁקִין,
מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא.
חֹמֶר בַּמֵּת:
שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בָּאֹהֶל, וּמְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה,
מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא.
ברטנורא משנה ו
טמאין. בין כרע הזב בין כרעו אוכלין ומשקין נטמאו טומאת היסט.
ובמת הכל טהור. בין מושב ומשכב בין אוכלים ומשקין, בין כרע המת בין כרעו הם. דכל טומאות המסיטות טהורות, חוץ מהסיטו של זב. ואם כרעו הן, נמי טהורים, דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאוהל, טהור, חוץ מן האדם, דבזמן שמכריע את המת, טמא מפני שהסיטו, כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ס"ט), אטו מת מי לא מטמא במשא.
מדף. לשון טומאה קלה. כדכתיב (ויקרא כ"ו) קול עלה נדף.
ורמב”ם פירש, מדף מלשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אף על פי שלא נגע בהם. אבל לא כטומאת הכלים שתחתיו, שכלים שעל גבי הזב אף על פי שיש דברים חוצצים בינם לבין הזב, כולם טמאים טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, אבל לא לטמא אדם וכלים. ואילו כלים שתחתיו, אפילו הן מאה זה על גב זה, התחתון שבכולם טמא טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים כמו העליון.
מה שאין המת מטמא. דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת מכל מקום אין משכב ומושב שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים.
ועל גביו מדף. נהי דמת מטמא כלים שעל גביו טומאת מדף לטמא אוכלים ומשקים, דטומאה בוקעת ועולה, מכל מקום אם [היה המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי הקורה, והנסרים נכפפים מכובד המת ומכבידין על המשכבות, או] המת בבית סמוך לשמי קורה, והמשכבות בעליה, ונכפפים הנסרים מכובד המשכבות ומכבידים על המת, כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים, ועל גביו לטמא אוכלים ומשקין, ובמת בין על גביו בין מתחתיו טהור.
משנה ז
הָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה,
וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי הַמִּטָּה - טְמֵאוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד עַל שָׁלשׁ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן - מְטַהֵר.
הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,
וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי בְהֵמָה - טְהוֹרוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שָׁלשׁ.
הָיְתָה טַלִּית אַחַת תַּחַת שְׁתֵּי יָדַיִם,
תַּחַת שְׁתֵּי רַגְלַיִם, תַּחַת יָד וָרֶגֶל - טְמֵאָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַסּוּס מְטַמֵּא בְּרַגְלָיו, וְהַחֲמוֹר בְּיָדָיו,
שֶׁמִּשְׁעֶנֶת הַסּוּס עַל רַגְלָיו, וּמִשְׁעֶנֶת הַחֲמוֹר עַל יָדָיו.
יָשַׁב עַל קוֹרַת בֵּית הַבַּד:
כֵּלִים שֶׁבָּעֵקֶל - טְמֵאִין.
עַל הַמַּכְבֵּשׁ שֶׁל כּוֹבֵס:
כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו - טְהוֹרִין.
רַבִּי נְחֶמְיָה - מְטַמֵּא.
ברטנורא משנה ז
שאינה יכולה. וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול, כל חד וחד כוליה מעשה עביד ואיכא רובו של זב נישא עליו.
רבי שמעון מטהר. דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה, כלומר רובו של זה מכביד על כל אחד ואחד. ואזדא לטעמיה דאמר לעיל בפרקין ביחידי טמא, ובמרובים טהור, שאין אחד נושא את רובו. ואין הלכה כרבי שמעון.
היה רכוב על גבי בהמה. בעומדת איירי. דאי במהלכת, כל שעה האחת נעקרת ועומדת על שלוש, וטמא מה שתחתיהן, שאינה יכולה לעמוד על שתים.
שיכולה לעמוד על שלוש. הלכך כל חד וחד הוה ליה רביעי, ואינו אלא מסייע, ומסייע אין בו ממש. אבל טלית אחת תחת שתים, טמאה, שאינה יכולה לעמוד על שתים.
רבי יוסי אומר. אארבע טליתות תחת ארבע רגלי בהמה קאי.
הסוס מטמא ברגליו. אם זב רוכב עליו וטלית תחת אחת מרגליו של סוס, טמאה. אבל תחת ידיו, טהורה, שאין משענתו על ידיו. ואין הלכה כרבי יוסי.
כלים שבעקל טמאים. דמשענת הקורה על העקל. ועקל היא הכפיפה שעוצרים בה הזיתים, והיא עשויה כמין קופה של מעשה שבכה, ואחר שעוצרים הזיתים ונשאר הגפת שהוא הפסולת של זיתים, מכניסין אותו באותו עקל, ונותנים על העקל קורה להכביד עליו.
המכבש של כובס. לאחר שכבסו הבגדים מקפלין אותן תחת המכבש לכבשן ולשמור קיפולן.
כלים שתחתיו טהורים. שאין היושב בקצה האחד של מכבש מכביד על הכלים.
ורבי נחמיה מטמא. סבר אי אפשר שישב בקצה האחד של המכבש שלא יכביד על הכלים. ואין הלכה כרבי נחמיה.