ביכורים, פרק ג
משנה א
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין אֶת הַבִּכּוּרִים?
יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָֹדֵהוּ,
וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר
קוֹשְׁרוֹ בְּגֶמִי וְאוֹמֵר: "הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי כֵן,
חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקַע.
ברטנורא משנה א
כיצד מפרישין.
שבכרה. ואפילו לא נגמר הפרי, דכתיב (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית פרי, בשעת הבאה הוא פרי, אבל בשעת הפרשה אין צריך שיהיה פרי, אלא אפילו בוסר, ואפילו פגין.
הרי אלו בכורים. וא"צ לקרות עוד שם אחר לקיטתן.
ר' שמעון אומר אעפ"כ חוזר וקורא שם. דדריש 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה', מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי, דבשעת קריאת שם צריך שיהיו הפירות בתלוש כמו בשעת הבאה. ואין הלכה כר"ש.
משנה ב
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים?
כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד,
וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר,
וְלא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים.
וְלַמַּשְׁכִּים אוֹמֵר (ירמיה לא, ה)
"קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלהֵינוּ".
ברטנורא משנה ב
כל העיירות שבמעמד. כ"ד מעמדות היו בישראל כנגד ארבעה ועשרים משמרות כהונה, ואנשי המעמד ישראלים היו שלוחים מכל ישראל לעמוד על הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר, כל אחד בשבת הקבוע לו, והן נקראים אנשי מעמד.
מתכנסות לעירו. של ראש המעמד, ולא היו מביאין בכוריהם כל אחד בפני עצמו, משום דברוב עם הדרת מלך.
ולא היו נכנסים לבתים. מפני אהל הטומאה.
ולמשכים. בבקר כשהם משכימים.
הממונה. ראש המעמד.
קומו ונעלה ציון. ובדרך היו אומרים 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'. כשהגיעו לירושלים היו אומרים 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'; בהר הבית היו אומרים 'הללויה הללו אל בקדשו'; בעזרה היו אומרים 'כל הנשמה תהלל יה'.
משנה ג
הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים,
וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים.
וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם,
וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ.
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם,
שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.
הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם;
לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים.
וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם
עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם:
אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם.
ברטנורא משנה ג
תאנים וענבים. כשהם לחים.
והרחוקים. מירושלים ואין בכוריהם יכולים להתקיים כל כך.
מביאין גרוגרות וצמוקים. תאנים וענבים יבשים.
השור הולך לפניהם. ומקריבין אותו שלמים.
ועטרה של זית בראשו. אית דאמרי לפי שהוא קרוב ל'ארץ' יותר מכל שאר אילנות שבשבעת המינים, דכתיב (דברים ח) 'ארץ זית שמן'. ואית דאמרי, לפי שאין בכל שאר אילנות של שבעת המינים אילן יפה ועלהו רענן כמו הזית.
ועטרו את בכוריהם. וכיצד מעטרים? מי שהיו בכוריו גרוגרות מעטרן בתאנים לחים, מי שהיו בכוריו צמוקים מעטרן בענבים לחים, ואם מביאים ענבים, היה מראה הטובים והיפים שבכולם מלמעלה.
הפחות. סגני כהונה.
והגזברים. הממונים על ההקדש.
ולפי כבוד הנכנסים. לפי רוב הנכנסים היו יוצאים: אם מרובים - מרובים, ואם מועטים - מועטים.
וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים מפניהם. אע"ג דאין בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, מכל מקום היו חייבים לעמוד מפני מביאי בכורים, דחביבה מצוה בשעתה. ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה, ומפני נושאי התינוק לברית מילה.
משנה ד
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִיעִין לְהַר הַבַּיִת.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת
אֲפִלּוּ אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס,
עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.
הִגִּיעַ לָעֲזָרָה, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר:
"אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלא-שִֹמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" (תהלים ל, ב)
ברטנורא משנה ד
החליל. מין כלי זמר וקולו נשמע למרחוק.
היה נוטל הסל על כתפו. לפי שהיה צריך ליתנו מידו ליד כהן, דכתיב (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך.
משנה ה
הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים הָיוּ עוֹלוֹת,
וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים.
ברטנורא משנה ה
הגוזלות שעל גבי הסלים. שהיו תולים מאחורי הסלים של בכורים תורים ובני יונים, ולא על גבי הסלים ממש שלא יטנפום. והן קרבין עולות.
ומה שבידם. רמב"ם פירש הגוזלות שהביאו בידם שלא תלאום אחורי הסלים. ולי נראה 'ומה שבידם' - הבכורים שהביאו בידם.
משנה ו
עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ,
קוֹרֵא מֵ"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלהֶיךָ" (דברים כו, ג)
עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה).
הִגִּיעַ לַ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי",
מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְּשִֹפְתוֹתָיו,
וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו וּמְנִיפוֹ,
וְקוֹרֵא מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה,
וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא.
ברטנורא משנה ו
רבי יהודה אומר עד ארמי אובד אבי. ואין הלכה כרבי יהודה.
ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו. מכאן משמע שהסל היה על ידו של כהן, אלא שהבעלים אוחזים הסל בשפתותיו למעלה בשעת התנופה. ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.
בצד המזבח. בקרן דרומית מערבית.
והשתחוה ויצא. מכאן משמע שלא היה מניף כי אם תנופה אחת בשעת הקריאה בלבד. ותנא דספרי מצריך שתי תנופות: אחת בשעת הקריאה, דכתיב (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו, וגמרינן 'יד' 'יד' מ'ידיו תביאנה את אשי ה' ', (ויקרא ז) מה להלן תנופה אף כאן תנופה; והשנית לאחר שהשלים הקריאה, דלאחר הקריאה כתיב 'והנחתו', לשון 'לך נחה את העם' (שמות לב) דהיינו תנופה שמוליך ומביא, מעלה ומוריד.
משנה ז
בָּרִאשֹׁנָה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת - קוֹרֵא,
וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת - מַקְרִין אוֹתוֹ.
נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא,
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ.
ברטנורא משנה ז
נמנעו מלהביא. מפני הבושה שאינו יודע לקרות.
התקינו שיהו מקרין. ואסמכוה אקרא דכתיב (דברים כו) וענית ואמרת, ואין עניה אלא מפי אחר.
משנה ח
הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב,
וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה,
וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים.
ברטנורא משנה ח
בקלתות של כסף ושל זהב. קופות מצופות כסף וזהב.
הסלים והבכורים ניתנים לכהנים. סלי עניים ניתנים לכהנים, וקלתות של עשירים מחזירים להן. מכאן אמרו 'בתר עניא אזלא עניותא'.
משנה ט
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים.
ברטנורא משנה ט
מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים. מקיפים את הסלים שבכורים בהם מפירות נאים ומשובחים, ואף על פי שאינם משבעת המינים, כגון פריש ואתרוג וכיוצא בהן, והוא הדין שיכולין לעטר מפירות שגדלו בחוץ לארץ.
רבי עקיבא אומר אין מעטרין הבכורים אלא משבעת המינים. מפירות שגדלו בארץ שחייבים בבכורים. והלכה כר"ע.
משנה י
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
שָׁלשׁ מִדּוֹת בַּבִּכּוּרִים:
הַבִּכּוּרִים, וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים, וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים.
תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים מִין בְּמִינוֹ.
וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים נֶאֱכֶלֶת בְּטַהֲרָה, וּפְטוּרָה מִן הַדְּמַאי;
וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים חַיָּב בַּדְּמַאי.
ברטנורא משנה י
הבכורים. עיקר הבכורים: תאנה שבכרה או אשכול שבכר.
תוספת הבכורים. בשעת לקיטת הבכורים מוסיף עליהם משאר תאנים או משאר ענבים.
עיטור. הפירות הנאים שמקיף סביבות הסל להדור מצוה.
מין בשאינו מינו. מעטר הסל של בכורי ענבים בתאנים, ושל בכורי תאנים בענבים, ואפילו בפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר"ש דסבירא ליה כך לעיל.
ופטורים מן הדמאי. אם לקחן הכהן מעם הארץ שהביא בכורים.
משנה יא
אֵימָתַי אָמְרוּ תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים כַּבִּכּוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה מִן הָאָרֶץ.
וְאִם אֵינָהּ בָּאָה מִן הָאָרֶץ אֵינָהּ כַּבִּכּוּרִים.
ברטנורא משנה יא
ואם אינה באה מן הארץ. כגון שהביאו התוספת מעבר לירדן, דתנן לעיל שמביאים משם בכורים אע"פ שאינה ארץ זבת חלב ודבש. אי נמי מתניתין רבי שמעון היא, דאמר לעיל מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים, והוא הדין מפירות שגדלו בחוץ לארץ. וכי היכי דאליביה מעטרים בפירות חוץ לארץ, הכי נמי התוספת באה מפירות חוץ לארץ. וקמ"ל הכא שהתוספת שאינה מן הארץ אינה כבכורים.
משנה יב
לְמָה אָמְרוּ: הַבִּכּוּרִים כְּנִכְסֵי כֹהֵן?
שֶׁהוּא קוֹנֶה מֵהֶם עֲבָדִים, וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה,
וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ וְהָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ,
כְּסֵפֶר תּוֹרָה.
וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין נוֹתְנִים אוֹתָם אֶלָּא לֶחָבֵר בְּטוֹבָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתְנִין אוֹתָם לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר,
וְהֵם מְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶם, כְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ.
ברטנורא משנה יב
כספר תורה. כלומר וספר תורה נמי הוי כמו בכורים לדין זה, דבעל חוב נוטל בחובו ואשה בכתובתה. פירוש אחר: 'וספר תורה' - ומותר לקנות בהם ספר תורה. ואע"ג דתנא 'בהמה טמאה', אצטריך למתני 'ספר תורה', דלא תימא כל הני, נהי דלא חזו לאכילה חזו לשכר שיבוא לידי אכילה, אבל ספר תורה דלא חזי לשכר שיבוא לידי אכילה, לפי שאין מוכרין ספר תורה, אימא לא - קמ"ל.
אין נותנים אלא לחבר בטובה. אין הכהן יכול ליתן הבכורים אלא לכהן חבר שאוכל חוליו בטהרה, ונותן אותם לו בטובה בתורת חסד ונדבה, ואינו רשאי לקנות בהן דבר ואף לא ליתנן לכהן שאינו חבר. דכיון שאין עושין בהן עבודה, חיישינן דלמא לא מיזדהר בהו.
נותנים אותם לאנשי משמר. ובין חבר ובין שאינו חבר מחלקין אותם ביניהם.
כקדשי מקדש. כשאר קדשי מזבח. ואע"פ שאין עושין בהם עבודה, הואיל ומכניסים אותם לעזרה, מזדהרי בהו ולא אתו למכלינהו בטומאה. והלכה כחכמים.