ברכות, פרק ד

משנה א

תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה.

תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע.

וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת.

ברטנורא משנה א

תפלת השחר עד חצות.  שכן תמיד של שחר קרב עד חצות לרבנן, ולר' יהודה אינו קרב אלא עד ארבע שעות ביום. ועד ד' שעות היינו עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום בזמן שהיום י"ב שעות, וכן זמנה לעולם עד סוף שליש היום לפי אורך הימים וקטנן, כדכתבינן לעיל גבי ק"ש. והלכה כרבי יהודה.

תפלת המנחה עד הערב.  עד שתחשך.

עד פלג המנחה.  זמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות ומחצה עד הלילה, שהם שתי שעות ומחצה, נמצא פלג המנחה שהוא חצי שיעור זה שעה ורביע. ופסק ההלכה בזה, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, והרוצה לעשות כדברי חכמים ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב יעשה, ובלבד שלא יתפלל ערבית בזמן זה. שכיון שמחשיב אותו יום לענין שמתפלל בו מנחה, אינו יכול להחשיבו לילה ולהתפלל בו ערבית. ואם בא לעשות כדברי רבי יהודה, שלא להתפלל מנחה אלא עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה – עושה, ומשם ואילך יוכל להתפלל ערבית.

אין לה קבע.  זמנה כל הלילה. והא דתני אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה, לאשמעינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו. ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה.

ושל מוספין כל היום.  אם אחרה אחר שבע יצא, אבל נקרא פושע וכן הלכה.

משנה ב

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה.

אָמְרוּ לוֹ: מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ?

אָמַר לָהֶם: "בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא תֶּאֱרַע תַּקָּלָה עַל יָדִי,

וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי".

ברטנורא משנה ב

מה מקום.  כלומר מה טיבה.

שלא תארע תקלה.  שלא יבא מכשול על ידי, כדמפרש בברייתא שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו חבירי, הרי רעה שתבא על ידי שאגרום להם שיענשו.

אני נותן הודיה על חלקי.  מודה על הטובה שחלק לי ששם חלקי מיושבי בית המדרש. ושתי תפלות הללו בכניסתו לבית המדרש וביציאתו חובה על כל איש ואיש לאמרן, דהכי אמרינן בברייתא: בכניסתו מה הוא אומר וביציאתו מהו אומר, משמע דחובה למימרינהו.

משנה ג

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה;

וְאִם לָאו מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה.

ברטנורא משנה ג

מעין שמונה עשרה.  אית דמפרשי בגמרא שאומר מכל ברכה וברכה מן האמצעיות בקוצר וחותם על כל אחת ואחת. ואית דאמרי, הביננו ה' אלהינו לדעת דרכך, שהיא ברכה אחת שיש בה מעין כל הברכות האמצעיות של שמונה עשרה, וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה.

שגורה בפיו.  שהוא למוד ורגיל בה. והלכה כרבי עקיבא שמי שאין תפלתו שגורה בפיו, או בשעת הדחק, מתפלל אדם שלש ראשונות ושלש אחרונות, והביננו באמצע שהיא מעין כל האמצעיות, חוץ מימות הגשמים שאינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וחוץ ממוצאי שבתות וי"ט שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.

משנה ד

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָעוֹשֶֹה תְּפִלָּתוֹ קְבַע אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. אוֹמֵר:

"הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְֹרָאֵל; (ירמיה לא, ו);

בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ;

בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".

ברטנורא משנה ד

העושה תפלתו קבע.  שתפלתו דומה עליו כמשאוי. ולשון קבע שאומר חוק קבוע עלי להתפלל וצריך אני לצאת ממנה.

מתפלל תפלה קצרה.  ומה היא תפלה קצרה, שאומר הושע ה' את עמך וגו'.

בכל פרשת העבור.  אפילו בשעה שהם פורשים לעבירה, יהיו צרכיהם גלוים לפניך לרחם עליהם. 'פרשת' לשון פרישה, 'העבור' - של עבירה. ואין הלכה כרבי יהושע, אלא התפלה שמתפללים במקום סכנה היא צרכי עמך מרובים וכו'. ומתפלל אותה אדם כשהוא מהלך. ואינו מתפלל לא ג' ראשונות ולא ג' אחרונות. וכשיעבור מקום הסכנה ותתיישב דעתו, צריך לחזור ולהתפלל תפלה כתקנה, אם לא עברה עונתה.

משנה ה

הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יֵרֵד;

וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו;

וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו,

יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

ברטנורא משנה ה

היה רוכב על החמור ירד.  אין הלכה כסתם משנה זו, אלא בין יש לו מי שיאחוז חמורו, בין אין לו מי שיאחוז חמורו - לא ירד, מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשהוא יורד.

יחזיר את פניו.  לצד ירושלים, שנאמר (מלכים א ח) והתפללו אליך דרך ארצם.

יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.  שנא' (שם) והתפללו אל המקום הזה.

משנה ו

הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה, אוֹ בְּקָרוֹן, אוֹ בְּאַסְדָּא

יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

ברטנורא משנה ו

באסדא.  עצים הרבה קשורים ומהודקים יחד, ומשיטים אותם בנהר, ובני אדם הולכים עליהם. ובלשון מקרא (ד"ה ב ב) קרוין רפסודות.

משנה ז

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:

אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ חֶבֶר עִיר,

הַיָּחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין.

ברטנורא משנה ז

אין תפלת המוספים אלא בחבר עיר.  בחבורת העיר, כלומר בצבור ולא ביחיד.

בחבר עיר ושלא בחבר עיר.  בין בצבור בין ביחיד.

רבי יהודה אומר משמו של ר' אלעזר בן עזריה. ואיכא בין ת"ק לרבי יהודה, יחיד הדר בעיר שאין שם עשרה. לת"ק אליבא דר' אלעזר דאמר לא תקנוה אלא בחבר עיר, יחיד זה פטור, ולר"י אין יחיד פטור אלא כשהוא במקום עשרה שש"צ פוטרו. והלכה כחכמים.