ברכות, פרק ו

משנה א

כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת?

עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ",

חוּץ מִן הַיַּיִן;

שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".

וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה",

חוּץ מִן הַפַּת;

שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".

וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים".

ברטנורא משנה א

כיצד  מברכין.

חוץ מן היין.  שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו. וכן הפת.

בורא מיני דשאים.  לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא, וזרעים כגון קטניות, ור' יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין ואין הלכה כר' יהודה. והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה, הני מילי ירקות שדרכן לאכלן חיין ואכלן חיין, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן מבושלים. אבל אותן שדרכן לאכלן חיין ואכלן מבושלים, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן חיין, אינו מברך עליהן אלא שהכל. וירקות שאוכלין אותם בין חיין בין מבושלים, מברכין עליהן בורא פרי האדמה, בין חיין בין מבושלים.

משנה ב

בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", יָצָא;

וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ", לא יָצָא.

עַל כֻּלָּם

אִם אָמַר "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ", יָצָא.

ברטנורא משנה ב

בירך על פירות האילן וכו'. כל היכא דכי שקלי פירא איתיה לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פרי לשנה האחרת - מקרי אילן, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל היכא דכי שקלת ליה לפרי לא ישאר ענף שיחזור ויוציא פרי לשנה האחרת - אין מברכין על הפירות אלא בורא פרי האדמה.

ועל כולן אם אמר שהכל יצא.  ואפילו על הפת ועל היין. ומיהו לכתחלה אין לאכול שום פרי אם אינו יודע תחלה שיברך עליו ברכה הראויה לו.

משנה ג

עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר "שֶׁהַכֹּל".

עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי אוֹמֵר "שֶׁהַכֹּל".

עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר "שֶׁהַכֹּל".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.

ברטנורא משנה ג

נובלות.  פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן.

גובאי.  חגבים טהורים.

מין קללה.  נובלות וגובאי ע"י קללה הן באים ואין הלכה כר"י.

משנה ד

הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.

ברטנורא משנה ד

מין שבעה.  חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית ותמרים, דהני עדיפי הואיל ונשתבחה בהן א"י.

מברך על איזה מהם שירצה.  דחביב עדיף. והלכה כחכמים.

משנה ה

בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן,

פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.

בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן,

פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.

בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת;

עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לא פָּטַר אֶת הַפַּת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לא מַעֲשֵֹה קְדֵרָה.

ברטנורא משנה ה

פטר את היין שלאחר המזון.  הני מילי בשבתות וימים טובים, שרגילים לקבוע על היין לאחר המזון, וכשברך על היין לפני המזון אדעתא דהכי ברך. אבל בשאר ימים שאין רגילים לקבוע עצמן על היין שלאחר המזון, אין היין שלפני המזון פוטר היין שלאחר המזון. וכל לאחר המזון דתנן במתניתין היינו לאחר שסלקו ידיהם מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון.

פרפרת.  כל דבר שמלפתים בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים קרויים פרפרת. ופעמים שהיו מביאים פרפראות קודם סעודה להמשיך האכילה, וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה אחר שמשכו ידיהם מן הפת.

מעשה קדרה.  כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים, כגון הלביבות וכיוצא בהן. ואית דמפרשי פרפרת דמתניתין - פת הצנומה בקערה, שאין בה מראה לחם, דמברכים עליה בורא מיני מזונות. והשתא ניחא דאיצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אף על גב דהיא נמי מין פת. אבל מעשה קדרה פטר. ובית שמאי סברי כשם שאם ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, כך לא פטר מעשה קדרה. ואין הלכה כב"ש.

משנה ו

הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכוֹל

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ;

הֵסֵבּוּ אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.

בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ;

לְאַחַר הַמָּזוֹן אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם;

וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָה.

ברטנורא משנה ו

היו יושבים.  בלא הסיבה, וסימן הוא שלא נתועדו לאכול יחד. שרגילים היו כשמתועדים חבורות אנשים לאכול שהיו מסובים על המטות ואוכלים ושותים בהסבת שמאל.

כל אחד מברך לעצמו.  שלא היה להם קבע סעודה בלא הסיבה. ומיהו אם אמרו ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן, אע"פ שלא הסיבו - כהסיבו דמי, ואחד מברך לכולם ומצטרפין נמי לזימון.

בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו.  הואיל ואין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובים פונה אל המברך אלא לבלוע מה שבפיהם. א"נ חיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן.

והוא אומר על המוגמר.  המברך ברכת המזון  הוא מברך על המוגמר 'בורא עצי בשמים'. ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה, אפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך.

לאחר הסעודה.  לאחר ברכת המזון, דהשתא לאו מצרכי הסעודה הוא, אפ"ה כיון שהתחיל בברכות אחרונות גומרן.

מוגמר.  רגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש לריח טוב:

משנה ז

הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ

מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת;

שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה,

מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה.

ברטנורא משנה ז

מליח.  כל דבר מלוח.

שהפת טפלה לו. מי שאכל אכילה גסה מפירות מתוקים ביותר, אוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב הפירות. ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו, אוכל מן הפת עמו. אבל המליח לבדו עיקר והפת טפלה לו.

משנה ח

אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים

מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת; דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ,

מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת.

הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ,

אוֹמֵר "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ".

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת".

ברטנורא משנה ח

מברך אחריהן ג' ברכות.  דכל שהוא משבעת המינים מברך אחריו שלש ברכות, דסבירא ליה לרבן גמליאל ד'ואכלת ושבעת וברכת' - לאו אלחם בלבד קאי אלא אכל ז' המינין המוזכרים לעיל בפרשה. ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי, 'וברכת' - זו ברכת הזן, 'על הארץ' - זו ברכת הארץ, 'הטובה' - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג) ההר הטוב הזה.

וחכ"א ברכה אחת.  מעין שלש ברכות. אם ענבים תאנים ורימונים זיתים ותמרים אכל, מברך על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה וכו', וחותם על הארץ ועל הפירות. ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה. וברכה זו עצמה מברך על היין, אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן. ועל כל דבר הנעשה מחמשת מיני דגן, במקום 'על העץ ועל פרי העץ' אומר 'על המחיה ועל הכלכלה' וחותם 'על הארץ ועל המחיה'.

אפילו אכל שלק של ירק. והוא מזונו, שסומך עליו למזון, מברך ג' ברכות. ד'ואכלת ושבעת' אכל מאי דאכל קאי. והלכה כחכמים שאין מברכין שלש ברכות אלא אלחם, ועל שבעת המינין ברכה אחת מעין שלש, ועל כל שאר דברים בורא נפשות רבות וחסרונן. ופירוש 'חסרונן' כמו לחם ומים שאי אפשר להתקיים בלא הם, 'על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי', כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים, ולא נבראו כי אם לתענוג ולתוספת טובה. ומפני שיש בברכה זו ב' ענינים, הויא ברכה ארוכה, ופותחת בברוך וחותמת בברוך, כדאיתא בירושלמי שחותמים בה ברוך אתה ה' חי העולמים.

השותה מים לצמאו דוקא, מברך שהכל. אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה אינו מברך.

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות.  מברך לפני שתיית המים. ואין הלכה כר' טרפון, אלא לפניהם מברך 'שהכל' ולאחריהם 'בורא נפשות רבות'.