ברכות, פרק ז

משנה א

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד חַיָּבִין לְזַמֵּן.

אָכַל דְּמַאי,

וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ;

וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי -

מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.

אֲבָל אָכַל טֶבֶל,

וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ,

וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי -

אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.

ברטנורא משנה א

שלשה  שאכלו.

לזמן.  להזדמן יחד, לברך בלשון רבים 'נברך שאכלנו משלו'.

דמאי.  פירות עמי הארץ קרויים דמאי, כלומר 'דא מאי - מעושרין הן או לא?', לפי שהם חשודים על המעשרות, ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עישר, מברך עליו, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, דרוב עמי הארץ מעשרים הם.

שנטלה תרומתו.  ואף על פי שלא נטלה ממנו תרומה גדולה: כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קרייה 'ראשית', נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמעינן מתניתין דהכא, דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה, דכתיב (במדבר יח) "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

ומעשר שני והקדש שנפדו. כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקמשמע לן תנא דאין חומש מעכב.

והשמש שאכל כזית.  דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות אלא הולך ובא - אין מזמנין עליו, קמ"ל. ובכל הני אשמעינן דאע"ג דדמו לאיסור, אין כאן ברכה בעבירה.

והכותי.  מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות, ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם, כמפורש בספר מלכים (ב יז). והיו שומרים תורה שבכתב, וכל מצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם, הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי.

אכל טבל.  דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי 'טבל'. ופירוש 'טבל' – 'טב לא'. ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן, כגון דגן שצמח בעציץ [שאינו נקוב] שאינו טבל אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו.

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו.  לאו תרומת מעשר קאמר, דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח, והוקבע לתרומה מן התורה, ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל זמן שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו, אף על פי שהפריש תרומת מעשר, אין מזמנין עליו, ואם היה מקדימו בשבלים קודם שתתמרח, לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל.

ומעשר שני והקדש שלא נפדו.  א"צ לומר שלא נפדו כלל, דהא מילתא דפשיטא היא. אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מע"ש בגרוטאות של כסף, או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים יד) 'וצרת הכסף' - בדבר שיש בו צורה. והקדש שחללו ע"ג קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף.

והשמש שאכל פחות מכזית.  משנה שאינה צריכה היא, אלא איידי דהדר לרובא לצורך, הדר נמי להא.

ועובד כוכבים.  בגר שמל ולא טבל מיירי. ואשמעינן דכל כמה דלא טבל עובד כוכבים הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול.

משנה ב

נָשִׁים, וַעֲבָדִים, וּקְטַנִּים

אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.

עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? עַד כַּזַּיִת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כַּבֵּיצָה.

ברטנורא משנה ב

וקטנים אין מזמנין עליהם.  דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין, אבל קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. ואיכא מרבוותא דאמרי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות, והוא הנקרא קטן פורח. אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו, ואפילו יודע למי מברכין. ובירושלמי מייתי הלכה למעשה דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות. ונשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא.

עד כזית.  וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה.

משנה ג

כֵּיצַד מְזַמְּנִין?

בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר "נְבָרֵךְ";

בִּשְׁלשָׁה וָהוּא אוֹמֵר "בָּרְכוּ".

בַּעֲשָֹרָה אוֹמֵר "נְבָרֵךְ לֵאלהֵינוּ";

בַּעֲשָֹרָה וָהוּא אוֹמֵר "בָּרְכוּ".

אֶחָד עֲשָֹרָה וְאֶחָד עֶשֶֹר רִבּוֹא.

בְּמֵאָה אוֹמֵר "נְבָרֵךְ לַה' אֱלהֵינוּ";

בְּמֵאָה וָהוּא אוֹמֵר "בָּרְכוּ".

בְּאֶלֶף אוֹמֵר "נְבָרֵךְ לַה' אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְֹרָאֵל";

בְּאֶלֶף וָהוּא אוֹמֵר "בָּרְכוּ".

בְּרִבּוֹא אוֹמֵר

"נְבָרֵךְ לַה' אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְֹרָאֵל

אֱלהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים

עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ";

בְּרִבּוֹא וָהוּא אוֹמֵר "בָּרְכוּ".

כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו:

"בָּרוּךְ ה' אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְֹרָאֵל אֱלהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים

עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ".

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין,

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, כז)

"בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלהִים אֲ-דֹנָי מִמְּקוֹר יִשְֹרָאֵל".

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,

אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מֻעָטִין אוֹמֵר "בָּרְכוּ אֶת ה'".

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ".

ברטנורא משנה ג

בשלשה והוא אומר ברכו.  דהא בלאו דידיה איכא זימון, וכן כולם.

אחד עשרה ואחד עשר רבוא.  הך רישא רבי עקיבא היא, דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים הכא נמי אין חילוק.

במאה אומר נברך לה' אלהינו.  הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה, משלשה ועד עשרה, ואין עשרה בכלל, המברך אומר נברך שאכלנו משלו וכולן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועשרה או מעשרה ולמעלה המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך.  והלכה כר' ישמעאל.

משנה ד

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק;

וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה.

שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין; עַד עֲשָֹרָה.

וַעֲשָֹרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְֹרִים.

ברטנורא משנה ד

אינן רשאים ליחלק.  מכיון שחלה עליהם חובת זימון.

וכן ארבעה וכן חמשה.  אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד יחלק מהן, דאיהו נמי אקבע בחובת זמון.

ששה נחלקים.  כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן, עד עשרה, אבל עשרה אין נחלקים, דאתחייבו להו בזמון שיש בו הזכרת השם, עד שיהיו עשרים, ואז יחלקו לשתי חבורות אם ירצו.

משנה ה

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד:

בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ,

הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים לְזִמּוּן;

וְאִם לָאו -

אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן.

אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן, עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרְכִין.

ברטנורא משנה ה

ואם לאו אלו מזמנין לעצמן.  ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות, אף על פי שאין רואים אלו את אלו, השמש מצרפן.

אין מברכין על היין.  בורא פרי הגפן.

עד שיתן לתוכו מים.  לפי שהיה יינם חזק מאד ולא היה ראוי לשתייה בלא מים, הילכך אכתי לא אישתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה ומברכין עליו בורא פרי העץ כענבים. ואין הלכה כרבי אליעזר.