ברכות, פרק ט

משנה א

הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׁוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְֹרָאֵל,

אוֹמֵר "בָּרוּךְ שֶׁעָשָֹה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה,

אוֹמֵר "בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ".

ברטנורא משנה א

הרואה 

מקום שנעשו בו ניסים.  כגון מעברות ים סוף ונחלי ארנון ומעברות הירדן ואבן שישב עליה משה ע"ה כשעשה מלחמה בעמלק ודומיהן. ואניסא דרבים כגון הני דאמרינן מחייבי כ"ע לברוכי, אבל אניסא דיחיד, כגון הרואה מקום שנעשה לו בו נס, איהו חייב לברוכי 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה' ובנו ובן בנו חייבים לברך 'ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה'. וכל הני ברכות דמתניתין בעו הזכרת שם ומלכות, דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה.

משנה ב

עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת,

וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת

אוֹמֵר "בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם".

עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת,

וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת

אוֹמֵר "בָּרוּךְ עוֹשֶֹה מַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל

אוֹמֵר "בָּרוּךְ שֶׁעָשָֹה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל",

בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים.

עַל הַגְּשָׁמִים, וְעַל הַבְּשׁוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת

אוֹמֵר "בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב";

וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת

אוֹמֵר "בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת".

ברטנורא משנה ב

זיקים.  כוכב הנראה כמו שפותח הרקיע ויורה כחץ ממקום למקום. אי נמי כוכב שנראה כמו שיש לו זנב ארוך.

זועות.  שהארץ מזדעזעת ורועשת.

רעמים. קול הנשמע ברקיע מעננים ששופכים מים מזה לזה, כמה דתימא (ירמיה נא)  לקול תתו המון מים בשמים.

ועל הרוחות  שבאים בסערה וזעף, ואינם מצויות אלא לפרקים.

ברוך שכחו מלא עולם.  ואי בעי מברך 'ברוך עושה מעשה בראשית, שכל אלו מעשה בראשית הם דכתיב (תהלים קלה) "ברקים למטר עשה", אבל על ההרים ועל הגבעות וכו' אומר 'עושה מעשה בראשית' דוקא, דלא מצי לברוכי עלייהו 'שכחו מלא עולם', שאינן נראים ברוב העולם אלא כל אחד ואחד במקומו.

הים הגדול.  ים אוקינוס שמקיף העולם.

ברוך שעשה את הים הגדול.  שמתוך גדלו וחשיבותו קובע ברכה לעצמו.

לפרקים.  משלשים יום לשלשים יום.

על הגשמים וכו'. מברך הטוב והמטיב, והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני, דהכי משמע הטוב והמטיב הטוב לדידיה והמטיב לאחריני, אבל כי לית ליה ארעא כלל, אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו'. ואם יש לו קרקע לבדו מברך שהחיינו.

משנה ג

בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים

אוֹמֵר "בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ".

מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה,

וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה.

הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.

כֵּיצַד?

הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת,

וְאָמַר "יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר"

הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.

הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ, וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר,

וְאָמַר "יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי"

הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.

ברטנורא משנה ג

בנה בית חדש וקנה כלים חדשים.  בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהן, מברך שהחיינו.

על הרעה מעין הטובה.  מפרש בגמרא כגון שצפו מים על ארצו ושטפו תבואתו של שנה זו, אע"פ שרוו המים פני האדמה ונעשית שדהו משובחת לשנים הבאות, השתא מיהא רעה היא ומברך דיין האמת.

ועל הטובה מעין הרעה.  כגון דאשכח מציאה, אע"ג דרעה היא דאי שמע בה מלכא חובטו במכות ויסורין ושקיל לה מיניה, השתא מיהא טובה היא, ומברך הטוב והמטיב.

הצועק לשעבר.  המתפלל על מה שכבר היה הרי זו תפלת שוא, דמאי דהוה - הוה.

משנה ד

הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם,

אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע,

שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ.

וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא.

ברטנורא משנה ד

שתים בכניסתו ושתים ביציאתו.  בכניסתו אומר 'שתכניסני לכרך זה לשלום', נכנס אומר 'מודה אני לפניך שהכנסתני לכרך זה לשלום' הרי (זה) שתים בכניסתו. בקש לצאת אומר 'שתוציאני מכרך זה לשלום', לאחר שיצא אומר 'מודה אני לפניך שהוצאתני מכרך זה לשלום'. וכל כך למה? מפני שצריך שיתן אדם הודאה לבוראו על מה שעבר עליו מן הטוב ויתפלל על העתיד שתבא לו טובה.

משנה ה

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה,

כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה)

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ,

בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ".

"בְּכָל-לְבָבְךָ" בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ,

בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע;

"וּבְכָל-נַפְשְׁךָ" אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ;

"וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" בְּכָל מָמוֹנְךָ.

דָּבָר אַחֵר:

"בְּכָל-מְאֹדֶךָ" בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ,

הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.

לא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח,

שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.

לא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת

בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו,

וְלא יַעֲשֶֹנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא,

וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר.

כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,

הָיוּ אוֹמְרִים "מִן הָעוֹלָם".

מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין,

וְאָמְרוּ: אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד,

הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים:

"מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם".

וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם,

שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב, ד) "וְהִנֵּה-בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם,

וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'".

וְאוֹמֵר (שופטים ו, יב) "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל".

וְאוֹמֵר (משלי כג, כב) "אַל-תָּבוּז כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ".

וְאוֹמֵר (תהלים קיט, קכו) "עֵת לַעֲשׁוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, עֵת לַעֲשׁוֹת לַה'.

ברטנורא משנה ה

חייב אדם לברך על הרעה.  כשמברך דיין האמת על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב והמטיב על הטובה.

דבר אחר בכל מאדך.  בכל מדות המדודות לך, בין מדה טובה בין מדת פורענות.

לא יקל אדם ראשו.  לא ינהג קלות ראש.

כנגד שער המזרח.  חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית למזרח, לפי שהוא מכוון, שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדש הקדשים בימי בית ראשון.

באפונדתו.  אזור חלול שנותנים בו מעות. פירוש אחר, בגד שלובש על בשרו לקבל הזיעה שלא לטנף שאר בגדים, וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו.

קפנדריא.  ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם. ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי אעול בהא, כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן.

ורקיקה.  אסורה בהר הבית.

מקל וחומר.  ממנעל, ומה מנעל שאינו דרך בזיון אסור, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן.

כל חותמי ברכות שבמקדש.  המברך אומר בסוף כל ברכה 'ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם חונן הדעת' וכן בכולם, והעונין אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. שאין עונין אמן אחר כל ברכה שבמקדש, דכתיב בעזרא (נחמיה ט) "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם", ואומר אח"כ 'ויברכו שם כבודך', כלומר שעונים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא 'ברוך אלהי ישראל מן העולם' ולא יותר, ולא היו אומרים 'ועד העולם'.

משקלקלו המינים.  שאין מאמינים בתחיית המתים, ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא ובית דינו שיהו אומרים 'מן העולם ועד העולם' לומר ששני עולמות יש, העולם הזה והעולם הבא, להוציא מלב המינים שכופרים בתחיית המתים.

שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם.  בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו. ולמדו מבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם, וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה, תא שמע מן המלאך שאמר לגדעון 'ה' עמך גבור החיל', וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון, ולא ברכו, אלא בשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה, תא שמע 'ואומר אל תבוז כי זקנה אמך', אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך, כי יש לו על מי להסמך, שנאמר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.

רבי נתן אומר הפרו תורתך. פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד) "בקש שלום ורדפהו", מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור.

סליק מסכת ברכות