חלה, פרק ב
משנה א
פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ,
חַיָּבִים בַּחַלָּה.
יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְחַיֵּב,
וְרַבִּי עֲקִיבָא - פּוֹטֵר.
ברטנורא א
פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה. דכתיב (במדבר טו) “אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה”, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ.
מכאן לשם. מא"י לחו"ל.
רבי אליעזר מחייב. דכתיב (שם) “והיה באכלכם מלחם הארץ”, בין שאתם אוכלים אותו בארץ בין שאתם אוכלים אותו בחו"ל, הואיל ולחם הארץ הוא, חייב בחלה.
ורבי עקיבא פוטר. ד'שמה' משמע ליה מיעוטא, שמה אתם חייבים, ואין אתם חייבים בחוצה לארץ, אע"פ שאתם אוכלים מלחם הארץ. והלכה כרבי עקיבא.
משנה ב
עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בַּסְּפִינָה לָאָרֶץ,
חַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת.
עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵרוֹת,
חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת.
ברטנורא ב
עפר חו"ל הבא בספינה לארץ. בספינה נקובה איירי, ורגבי האדמה סותמין את הנקב שאין המים נכנסים בה.
חייבת במעשרות. אם זרע וצמחו הזרעים בעפר שבתוך הספינה. ואע"פ שמעפר חו"ל הוא, הואיל והיא נקובה הזרע יונק מלחות עפרה של א"י.
אימתי? בזמן שהספינה גוששת. נוגעת בגושי העפר, כלומר שהיא דבוקה בארץ.
עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. בירושלמי מוכיח קצת שאין הלכה כסתם משנה זו, ועיסה שנילושה במי פירות פטורה מחלה. הלכך אין ללוש עיסה שיש בה שיעור חלה במי ביצים או במי פירות לבדם בלא תערובת מים, הואיל ולא אתבריר הלכה אי חייבת בחלה או פטורה.
ונאכלת בידים מסואבות. שאין אוכל מוכשר לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים או אחד משבעה משקין, [ומה] שלא הוכשר לקבל טומאה אין הידים מסואבות פוסלות אותה.
משנה ג
הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ;
אֲבָל לא הָאִישׁ.
מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׁוֹת עִסָּתוֹ בְּטַהֲרָה,
יַעֲשֶֹנָּה קַבִּין, וְאַל יַעֲשֶֹנָּה בְּטֻמְאָה.
וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יַעֲשֶֹנָּה בְּטֻמְאָה, וְאַל יַעֲשֶֹנָּה קַבִּים;
שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה:
לָזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַּשֵּׁם וְלָזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַּשֵּׁם,
אֲבָל קַבִּים אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם.
ברטנורא ג
וקוצה חלתה ערומה. מפרשת חלה ומברכת על הפרשתה, והוא שפניה של מטה טוחות בקרקע וכל ערותה מכוסה. והעגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה. אבל האיש אינו יכול לברך ערום שאי אפשר לו לכסות ערותו שבולטים הביצים והגיד.
מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. כגון שהוא טמא, ואין שם ארבעים סאה שיטבול בהן.
יעשנה קבין. יעשה כל עיסתו קב קב, כדי שלא תתחייב בחלה ויצטרך להפריש בטומאה.
יעשנה בטומאה. דהכי עדיף טפי ממה שיפטור עיסתו מן החלה ולא יהיה בה חלק לשם. ואין הלכה כרבי עקיבא.
משנה ד
הָעוֹשֶֹה עִסָּתוֹ קַבִּים וְנָגְעוּ זֶה בָּזֶה,
פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה עַד שֶׁיִּשֹּׁכוּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל, הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה.
ברטנורא ד
קבים. קב קב בפני עצמו.
ונגעו זה בזה. אין הנגיעה מצרפתן להתחייב בחלה.
עד שישוכו. שיתדבקו זה בזה כל כך, שאם בא להפרידם נתלש מזו לזו.
אף הרודה ונותן לסל. הרודה חלות מן התנור לאחר שנאפו ונותנם בסל.
הסל מצרפן לחלה. ואף על פי שאין נושכות. והלכה כרבי אליעזר. והא דמצרכי רבנן נשיכה ור' אליעזר נגיעה, הני מילי לצרף שני עיסות יחד שאין בכל אחת כשיעור, אבל לענין לתרום [מן] המוקף - אף נגיעה לא בעי, רק שיהיו סמוכים זה לזה. ובשלהי פרקין דאמר רבי אליעזר נותן פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף, אלמא בעינן נגיעה לענין מוקף?! טהורה וטמאה שאני, מפני שהוא דבר שמקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף.
משנה ה
הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח,
אֵינָהּ חַלָּה, וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן;
הָעִסָּה עַצְמָהּ, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה;
וְהַקֶּמַח, אִם יֶשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר
חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וַאֲסוּרָה לַזָּרִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶֹה וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר.
אָמַר לָהֶם: אַף הוּא קִלְקֵל לְעַצְמוֹ וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים.
ברטנורא ה
אינה חלה. ד'ראשית עריסותיכם' כתיב.
וגזל ביד כהן. וצריך להחזירה לבעלים, שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה.
העיסה עצמה שהפריש חלתה קמח - חייבת בחלה.
והקמח שבא ליד כהן בתורת חלה.
אם יש בו כשעור. חמשת רבעים קמח, חייבת בחלה.
ואסורה לזרים. כל הקמח שבא ליד כהן. וחומרא בעלמא הוא, לפי שראו שבא ליד כהן, שלא יאמרו ראינו זר אוכל חלות.
וקפשה זקן זר. חטפה זקן זר ואכלה.
קלקל לעצמו. דאכלה ואיענש.
ותיקן לאחרים. שאחרים אוכלין ותולין בו, ומוצאים פתח להתיר, לפי שראוהו שאכל.
משנה ו
חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּבִים בַּחַלָּה.
הֵם וּשְֹאוֹרָן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן,
חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין.
נִטַּל מֻרְסָנָן מִתּוֹכָן, וְחָזַר לְתוֹכָן
הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.
ברטנורא ו
חמשת רבעים. של קב חייבין בחלה, דכתיב (במדבר טו) "ראשית עריסותיכם", ועיסת מדבר היתה עומר לגלגולת, והעומר עשירית האיפה הוא, האיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, הרי שמונה עשר קבין באיפה, והקב ארבעה לוגין, הרי שבעים ושתים לוגין. עשירית שבעים - שבעה לוגין, ועשירית שני לוגין הוא ביצה וחומש ביצה, שהלוג הוא ששה ביצים.
1 איפה = 72 לוג; 1 לוג – 6 ביצים; עשירית 2 לוגין = עשירית 12 ביצים = 1.2 של ביצה.
כשבאו לירושלים והוסיפו שתות על המדות נמצא ששה לוגין [הם] חמישה, ולוג הז' [צ"ל ולוג הוא] חמשה ביצים, שכל ששה נעשים חמשה, וביצה וחומש ביצה נעשית ביצה. נמצא העומר שהיה במדבר שבעה לוגים וביצה וחומש ביצה, נעשה בירושלים ששה לוגין. כשבאו לציפורי והוסיפו שתות על המדות של ירושלים, נעשו הששה לוגין - חמשה. והיינו חמשת רבעים קמח.
ונקראו הלוגין 'רבעים', לפי שהלוג הוא רובע הקב, שהקב ארבעה לוגין.
הן ושאורן. השאור שנותנין לתוכן.
וסובן. הוא הדק.
מורסנן. הוא הגס. כולן מצטרפין עם הקמח להשלים השיעור, שכן עני אוכל פתו בעיסה מעורבת עם סובין ומורסנן.
ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורים. שאין דרך עיסה להחזיר מורסן לתוכה לאחר שנטל ממנה.
משנה ז
שִׁעוּר הַחַלָּה, אֶחָד מֵעֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה.
הָעוֹשֶֹה עִסָּה לְעַצְמוֹ, וְהָעוֹשֶֹה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ
אֶחָד מֵעֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה.
נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶֹה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק,
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָֹה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק
אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.
נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה -
אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.
נִטְמֵאת מְזִידָה -
אֶחָד מֵעֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְֹכָּר.
ברטנורא ז
אחד מעשרים וארבעה. לפי שבעל הבית עיסתו מעוטה, ובפחות מאחד מעשרים וארבעה אין בה כדי מתנה, והתורה אמרה 'תתנו' - שיהא בו כדי נתינה.
והעושה למשתה בנו. אף על פי שעושה עיסה מרובה לא פלוג בעיסת בעל הבית.
נחתום העושה למכור בשוק. עיסתו מרובה, ובאחד מארבעים ושמונה יש בה כדי מתנה.
וכן האשה העושה למכור. אע"פ שעיסתה מעוטה לא פלוג בפת העשוי למכור.
נטמאת. הואיל ולשריפה עומדת - אחד מארבעים ושמונה.
משנה ח
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא.
כֵּיצַד?
עִסָּה טְהוֹרָה וְעִסָּה טְמֵאָה -
נוֹטֵל כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ,
וְנוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל מִן הַמֻּקָּף;
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
ברטנורא ח
נטלת מן הטהור על הטמא. ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה.
נוטל כדי חלה. שיעור חלה שצריך ליטול מן הטהור והטמא, נוטל מאותה עיסה הטהורה שלא הורמה חלתה.
ונותן פחות מכביצה באמצע. בין הטמאה והטהורה, דפחות מכביצה אינו מטמא, ומניח החלה על אותו פחות מכביצה המחבר בין הטמאה והטהורה, שאין החלה מקבלת טומאה בכך.
כדי שיטול מן המוקף. שתהיה הטמאה מחוברת לטהורה ע"י אותו פחות מכביצה, וכאילו הטמאה וטהורה עיסה אחת.
וחכמים אוסרין ליטול מן הטהורה על הטמאה, דחיישינן שמא יגע זו בזו אלא נוטל מן הטהור לעצמו ומן הטמא לעצמו. והלכה כחכמים.