חלה, פרק ג
משנה א
אוֹכְלִין עֲרַאי מִן הָעִסָּה,
עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בַּחִטִּים וְתִטַּמְטֵם בַּשְֹּׂעוֹרִים.
גִּלְגְּלָה בַּחִטִּים וְטִמְטְמָה בַּשְֹּׂעוֹרִים,
הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה חַיָּב מִיתָה.
כֵּיוָן שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת אֶת הַמַּיִם, מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח.
ברטנורא א
אוכלין עראי עד שתתגלגל. שתתערב יפה, לפי שאין שם עיסה עליה קודם גלגול.
ותטמטם בשעורים. לפי שעיסת השעורים מתפרדת ואינה מתערבת יפה כעיסה של חטים אלא מטמטם ביד.
חייב מיתה. דנגמרה מלאכתה וטבל הוא במיתה.
מגבהת חלתה. תקנת חכמים היא בעיסה טהורה למהר להפריש חלה בטהרה, שמא תטמא העיסה, דעיקר מצוה היא להמתין עד אחר גמר לישה.
ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח שנתערבו במים, דבפחות מהן לא הגיעה העיסה לכלל חיוב חלה. ואית ספרים דגרסי “ובלבד שלא יהיה שם חמשת רביעית קמח”, כלומר שלא ישארו חמשת רביעיות קמח שלא נתערבו במים, דאם נשארו חמשת רביעיות לא נפטרו בחלה שהפריש קודם שנתגלגלו. ובירושלמי מוכיח שאם אמר הרי זה חלה על השאור ועל העיסה ועל הקמח הנשאר, לכשתתגלגל העיסה כולה תתקדש זו שבידי לשם חלה, הרי זה מותר. וכן ילמד אדם בתוך ביתו לנשים לומר כן כשמפרישות חלה, מיד אחר גלגול העיסה, קודם עריכת הלחם.
משנה ב
נִדַּמְּעָה עִסָּתָהּ:
עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה - פְּטוּרָה,
שֶׁהַמְדֻמָּע פָּטוּר;
וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה - חַיֶּבֶת.
נוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה:
עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה
תֵּעָשֶֹה בְּטֻמְאָה;
וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה תֵּעָשֶֹה בְּטַהֲרָה.
ברטנורא ב
נדמעה עיסתה. נתערב בה תרומה בפחות ממאה חולין.
משגלגלה חייבת. דכיון דנתחייבה בחלה כבר, תו לא פקע ע"י דמוע.
עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. כיון דאפילו אם תעשה בטהרה אין הכהן רשאי לאכלה, מפני ספק שנולד בה, יכול לטמאתה מיד קודם גלגול.
משגלגלה תעשה בטהרה. אם נולד בה ספק לאחר הגלגול אסור לטמאותה, דחולין הטבולים לחלה כחלה דמו, ותרומה תלויה צריכה שמור.
משנה ג
הִקְדִישָׁה עִסָּתָהּ -
עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה, וּפְדָאַתָּה - חַיֶּבֶת.
מִשֶּׁגִּלְגְּלָה, וּפְדָאַתָּה - חַיֶּבֶת.
הִקְדִישַׁתָּה עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה,
וְגִּלְגְּלָהּ הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאַתָּה
פְּטוּרָה, שֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה.
ברטנורא ג
עד שלא גלגלה ופדאתה. ולאחר שפדאתה גלגלה, חייבת, כיון דבשעת הגלגול לא היתה הקדש.
שבשעת חובתה היתה פטורה. דגלגול הקדש פוטר, דכתיב 'עריסותיכם' ולא עיסת הקדש.
משנה ד
כַּיּוֹצֵא בוֹ:
הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת, וּפְדָאָן - חַיָּבִין;
וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת, וּפְדָאָן - חַיָּבִין.
הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן,
פְּטוּרִין, שֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִין.
ברטנורא ד
עד שלא באו לעונת המעשרות. כל אחד כמשפט המפורש בפ"ק דמעשרות.
וגמרן הגזבר. שנגמרו בעודן תחת יד הגזבר.
שבשעת חובתן היו פטורים. דכתיב 'דגנך', ולא דגן הקדש.
משנה ה
נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְֹרָאֵל לַעֲשׁוֹת לוֹ עִסָּה
פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.
נְתָנָהּ לוֹ מַתָּנָה,
עַד שֶׁלֹּא גִּלְגֵּל - חַיָּב; וּמִשֶּׁגִּלְגֵּל - פָּטוּר.
הָעוֹשֶֹה עִסָּה עִם הַנָּכְרִי,
אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְֹרָאֵל כְּשִׁעוּר חַלָּה
פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.
ברטנורא ה
פטורה מן החלה. שאין גלגולו של ישראל מחייב העיסה של עובד כוכבים. וכן עיסה של ישראל אין גלגול העובד כוכבים פוטרת.
אם אין בשל ישראל כשעור שחייבין להפריש ממנה חלה, שהן ה' רביעיות.
משנה ו
גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר, וְהָיְתָה לוֹ עִסָּה:
נַעֲשָֹת עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיַּר פָּטוּר;
וּמִשֶּׁנִּתְגַּיַּר - חַיָּב.
וְאִם סָפֵק - חַיָּב;
וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַּתַּנּוּר.
ברטנורא ו
ספק - חייב. משום דהוי ספק איסורא, ולחומרא, ומפריש חלה ומוכרה לכהן.
ואין חייבין עליה חומש. זר האוכלה אינו משלם את החומש, אבל הקרן משלם, דתשלומי תרומה כפרה נינהו, הלכך מפריש תשלומין ומכפרים מספק, ומוכרן לכהן.
אחר הקרימה בתנור. דסבר רבי עקיבא אין גמר מלאכתה של חלה עד שיקרמו פני הפת בתנור, וזו היא עונתה לחלה, הלכך אם נתגייר קודם שיקרמו פני הפת בתנור, חייב בחלה. ואין הלכה כרבי עקיבא.
משנה ז
הָעוֹשֶֹה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז
אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן,
חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְיוֹצֵא בָּהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח;
וְאִם אֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן,
אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה,
וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
ברטנורא ז
אורז. לאו מין דגן הוא, וכל שאינו מין דגן פטור מן החלה, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
אם יש בה טעם דגן חייב בחלה. ואע"ג דאין בדגן כשיעור חלה.
משנה ח
הַנּוֹטֵל שְֹאוֹר מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ
וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ
אִם יֶשׁ לוֹ פַּרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר,
מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן;
וְאִם לָאו, מוֹצִיא חַלָּה אַחַת עַל הַכֹּל.
ברטנורא ח
אם יש לו פרנסה ממקום אחר. אם יש לו קמח אחר חוץ מעיסה זו, מביא קמח כשיעור שאם יצרפנו לשאור זה שחייב בחלה יהיה בו חמשת רבעים שהוא שיעור חלה, ולש עיסה ומערב עם העיסה שיש בה השאור, ומוציא ממנה כשיעור חלה שצריך להפריש מחמשת רבעים.
ואם לאו. שאין לו קמח, מוציא חלה אחת מכ"ד על כל העיסה, דטבל אוסר בכל שהוא במינו, ונעשית כולה טבולה לחלה.
משנה ט
כַּיּוֹצֵא בוֹ:
זֵיתֵי מָסִיק שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם זֵיתֵי נִקּוּף,
עִנְּבֵי בָצִיר עִם עִנְּבֵי עוֹלֵלוֹת -
אִם יֶשׁ לוֹ פַּרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר,
מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן;
וְאִם לָאו,
מוֹצִיא תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר לַכֹּל,
וְהַשְּׁאָר מַעֲשֵֹר וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
ברטנורא ט
זיתי מסיק. זיתים שבעל הבית מלקט. ולקיטת הזיתים קרויה מסיקה.
זיתי נקוף. זיתים שעניים מלקטים. כמה דאת אומר (ישעיה יז) כנוקף זית שנים שלשה גרגרים, והם פטורים מן המעשר.
ענבי בציר. שחייבים במעשר.
עם ענבי עוללות. שפטורים מן המעשר.
אם יש לו טבל אחר כיוצא בזה, מוציא ממנו לפי חשבון כשיעור מה שצריך להוציא מזיתי מסיק, או מענבי בציר שחייבים במעשר.
ואם לאו. אם אין לו טבל אחר, רואים אותו כאילו כולו טבל, ומוציא תרומה ותרומת מעשר על הכל.
והשאר מעשר ראשון.
ומעשר שני או מעשר עני, אין מוציא אלא לפי חשבון. ולא שלא יפריש אלא לפי חשבון, דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיפריש תחלה מעשר על הכל, ועוד אי לא מפריש מעשר על הכל, הרי כל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב. אלא כל המעשרות צריך להפריש על הכל, אבל א"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון, והשאר מערב עם פירותיו. וכן עשר שני אין צריך לפדות אלא לפי חשבון, אבל תרומה ותרומת מעשר שהן במיתה. כשמפריש על הכל נמצאו חולין שבהן מדומעין, וצריך שיתן הכל לכהן.
משנה י
הַנּוֹטֵל שְֹאוֹר מֵעִסַּת חִטִּים וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִסַּת אֹרֶז
אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה;
וְאִם לָאו פְּטוּרָה.
אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ: הַטֶּבֶל אוֹסֵר כָּל שֶׁהוּא?
מִין בְּמִינוֹ;
וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם.
ברטנורא י
הנוטל שאור מעיסת חטין שלא הורמה חלתה.
ואם לאו פטורה. דאין הטבל אוסרה, כיון דליכא טעם.
א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא. דאמרן לעיל כשאין לו פרנסה שמביא על הכל. הני מילי במינו, אבל שלא במינו כי האי דחטין באורז, בנותן טעם, דטעמא דטבל בכל שהוא, משום דכהתרו דחטה אחת פוטרת את הכרי כך איסורו, והאי טעמא לא שייך אלא מין במינו.