דמאי, פרק ב
משנה א
וְאֵלּוּ דְּבָרִים מִתְעַשְֹּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם:
הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים, הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן.
הָאֹרֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ - כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר.
ברטנורא משנה א
אלו דברים. בכל מקום. אפילו מכזיב ולהלן, אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץישראל באו, דמינכרי שאין דוגמתן אלא בארץ ישראל.
כל המשתמש ממנו פטור.אפילו בארץ ישראל, דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי באורז של ארץ ישראל.
אבל שארדברים הנזכרים במתניתין איכא מינייהו בארץ ישראל דדמו לאותן שבחוצהלארץ, אלא דהנהו דחשיבי שדרך לנושאם מתוך חשיבותן למקומות שאין כיוצאבהן, בעו עשורי, דבידוע שמארץ ישראל הן.
משנה ב
הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן -
מְעַשֵֹּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל, וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ,
וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, נֶאֱמָן;
אָמְרוּ לוֹ: עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?
ברטנורא משנה ב
להיות נאמן על המעשרות, ולאיהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך.
את שהוא לוקח על מנת למכור, דאילו על מנתלאכול הא תנא רישא מעשר את שהוא אוכל.
ואת שהוא מוכר מפירות קרקעותיו.
על עצמו אינו נאמן. שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן כשהוא מתארח אצלעם הארץ. ורבי יהודה סבר שאינו מפסיד נאמנותו בכך. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ג
הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר -
אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ, וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח,
וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, וְלא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה, וְלא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְֹחוֹק,
וְלא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
אָמְרוּ לוֹ: לא בָּאוּ אֵלּוּ לַכְּלָל.
ברטנורא משנה ג
להיות חבר. לענין טהרות דהיינו פרוש ויהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים.ואפילו תלמיד חכם אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל עליו דברי חברות, אלאאם כן היה זקן ויושב בישיבה.
והמקבל עליו דברי חברות צריך להרגיל עצמושלשים יום, ואח"כ יהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ואין קבלת דברי חברותבפחות משלשה חברים, אלא אם כן היה המקבל תלמיד חכם שאין צריך בפני שלשה,ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו.
לח ויבש. דאין מוסרים טהרות לעם הארץ,שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
ואין לוקח ממנו לח. אבל יבשלוקח ממנו שלא הוכשר לקבל טומאה כל זמן שלא בא עליו משקה. ונאמן עם הארץלומר הפירות הללו לא הוכשרו, אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו.
ולא יתארח אצל עם הארץ. שלא יטמא ויבא ויטמא טהרות.
ולא מארחו. לעםהארץ.
אצלו בכסותו. דכסות עם הארץ טומאתו חמורה מטומאת עם הארץ עצמו,דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה. ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים. אי נמי,לכך אמרו לא מארחו אצלו בכסותו, דממגע עצמו יכול ליזהר טפי ממגע כסותו.
אף לא יגדל בהמה דקה. שאסור לגדל בהמה [דקה] בארץ ישראל שלא ירעובשדות אחרים.
ולא יהא פרוץ בנדרים. שסופו לבא לידי חלול.
ולא יהא פרוץ בשחוק. דשחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.
ומשמש. תלמידי חכמיםבבית המדרש.
לא באו אלו לכלל. דאין ענינם נוגע לטהרות. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ד
הַנַּחְתּוֹמִים, לא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ,
אֶלָּא כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵֹר וְחַלָּה.
הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.
כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.
אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה?
כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה.
ברטנורא משנה ד
הנחתומים. נחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהיא דמאי, לא חייבו אותוחכמים להפריש.
אלא כדי תרומת מעשר. שהיא אחד ממאה אבל לא מעשר שני, מתוךששוטרי המלך ונוגשיו חובטים אותם בכל שעה ואומרים להם מכרו בזול, לאהטריחו עליהם חכמים במעשר שני שטרחו מרובה שצריך לאכלו בירושלים. ודוקאכשמוכר לחבר, שהלוקח יפריש מעשר שני, אבל אם מוכר לעם הארץ חייב להפרישמעשר שני קודם שימכור.
החנונים. שמוכרים מעט מעט בחנות, אינן רשאיןלמכור את הדמאי, הואיל והן משתכרים הרבה עליהם מוטל לתקן. אי נמי מפנישרגילין למכור לתינוקות שלא יאכלו התינוקות דבר שאינו מתוקן.
כל המשפיעים. שמוכרים בשפע הרבה ביחד.
במידה גסה. לקמן מפרש כמה היא מידהגסה.
רשאין למכור את הדמאי. דרך המוכרים הרבה ביחד להוסיף על המידה ולכךנקראו משפיעים, שעושין מידה גדושה ומוסיפים על המידות. ומשום הכי לא הטילועליהם להפריש את הדמאי אלא על הלוקח מהם.
סיטונות. הם הסוחרים הגדוליםהקונים תבואה מבעלי התבואה ומוכרים אותה לחנונים במידה גסה.
משנה ה
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּגַסָּה, וּמְדָדוֹ בְּדַקָּה -
טְפֵלָה דַּקָּה לַגַּסָּה;
אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּדַקָּה, וּמְדָדוֹ בְּגַסָּה -
טְפֵלָה גַּסָּה לַדַּקָּה.
אֵיזוֹ הִיא מִדָּה גַּסָּה?
בַּיָּבֵשׁ שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבַלַּח דִּינָר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סַלֵּי תְאֵנִים, וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְקֻפּוֹת שֶׁל יָרָק -
כָּל זְמַן שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסָרָה, פָּטוּר.
ברטנורא משנה ה
את שדרכו להמדד בדקה ומדדו בגסה. גרסינן.
טפילה דקה לגסה. ופטור כשהוא מוכרבגסה, ולא אמרינן כיון דדרכו למוד בדקה חייב אף כשמודד בגסה.
ובלח דינר.מידה שיש בה מה שהוא שוה דינר. לפי שלא היתה מידה ידועה ללח, שהשערמשתנה תמיד, לכך שיערו בדמים.
אכסרה. לא במידה ולא במשקל אלא לפי האומד,פטור דהוי כמוכר בגסה. ואין הלכה כרבי יוסי: