דמאי, פרק ד
משנה א
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְֹרוֹת,
וְשָׁכַח לְעַשְֹּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְּשַׁבָּת -
יֹאכַל עַל פִּיו.
חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵֹּׂר.
לא מְצָאוֹ,
אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְֹרוֹת: מְעֻשָֹּׂרִין הֵן -
אוֹכֵל עַל פִּיו.
חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵֹּׂר.
תְּרוּמַת מַעֲשֵֹר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ,
רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו.
ברטנורא משנה א
הלוקח פירות.
בשבת יאכל על פיו. דאימת שבת עליו, שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול.
תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר, דעמי הארץ נחשדו עליה, דסבריאינה במיתה כל זמן שלא הופרש מעשר ראשון, אבל תרומה גדולה לא נחשדועליה. ותרומת מעשר הויא אחד ממאה וכשחזרה למקומה לפחות ממאה חזרה,ומדמעת.
שואלו ואוכל על פיו. דמאחר שנקרא לה שם תרומה, אימת דמוע על עםהארץ, וירא לשקר. והלכה כרבי שמעון שזורי.
משנה ב
הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ,
וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְֹרוֹת -
אוֹכֵל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה,
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְֹרוֹת;
וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעֻשָֹּׂרִין הֵן.
וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה,
לא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵֹּׂר.
ברטנורא משנה ב
המדיר את חבירו שיאכל עמו.דאמר ליה 'קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי'.
שבת הראשונה. שלסעודת נישואין לבחור שנשא בתולה, התירו לו לאכול עמו משום איבה.
משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעֲשַֹר עָנִי שֶׁל דְּמַאי.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ.
ברטנורא משנה ג
אין צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, שהםיודעים שפירות הטבולים למעשר עני הם במיתה, ומפרישים אותו ולוקחים אותולעצמן.
וחכמים אומרים. אף על פי כן קורא לו שם, שהרי אינו מפסיד כלוםבזה, דאינו צריך להפריש וליתן לעני, משום דעני הוי בזה מוציא מחבירו,והמוציא מחבירו עליו הראיה.
משנה ד
מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵֹר שֶׁל דְּמַאי,
וּלְמַעֲשַֹר עָנִי שֶׁל וַדַּאי -
לא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת.
וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ -
יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם.
ברטנורא משנה ד
מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמרתרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי זה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולאהפרישה. ותרומת מעשר של דמאי דנקט, לפי שהישראל קורא לה שם ונותנה לכהןולוקח המעשר לעצמו, אבל תרומת מעשר של ודאי, אין הישראל קורא לה שם, אלאהוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן.
לא יטלם. כדיליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי, שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת.אבל בלמודים לאכול אצלו, כלומר הרגילין לאכול על שלחנו - שרי, ובלבדשיודיעם שהם של תרומת מעשר או של מעשר עני. שאם אינו מודיעם והם סבוריםשמשלו הוא מאכילם, הוה ליה כמאכיל אורחיו תרומה ומעשרות שהוא אסור.
משנה ה
הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְֹרוֹת:
קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵֹּׂר -
אֵינוֹ נֶאֱמָן.
מֵאִישׁ פְּלוֹנִי - הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.
הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ: לא מְצָאתִיו,
וְלָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן -
אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ברטנורא משנה ה
אינו נאמן. דאפילו ימצא שלקח ממי שאינו נאמן, מצי לאשתמוטי ולומרבעיני היה נאמן. אבל כי אמר ליה מאיש פלוני, לא מצי לאשתמוטי, דהא אינורשאי ליקח מאחר.
משנה ו
הַנִּכְנָס לָעִיר, וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם,
אָמַר: מִי כָּאן נֶאֱמָן, מִי כָּאן מְעַשֵֹּׂר?
אָמַר לוֹ אֶחָד: אֲנִי -
אֵינוֹ נֶאֱמָן.
אָמַר לוֹ: אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן -
הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.
הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ,
אָמַר לוֹ: מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן?
אָמַר לוֹ: מִי שֶׁשְּׁלָחָךְ אֶצְלִי,
אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה -
הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.
ברטנורא משנה ו
איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. אע"ג דלא היה ראוי להאמינוכיון שהוא עצמו חשוד, קולא היא שהקלו באכסנאי משום חיי נפש. ודוקא כשאיןמכיר אדם שם, אבל אם מכיר אדם שם לא יטול אלא מן המומחה.
מי כאן מוכר ישן. שירא שמא יאכילוהו חדש קודם שיקרב העומר.ורוב עמי הארץ אין חשודים על החדש, והוי כדמאי, דרוב עמי הארץ מעשרים הן,הלכך לא החמירו עליהן כל כך דנימא שהם גומלים חסד זה לזה: תעיד אתה עליואני אעיד עליך.
משנה ז
הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד:
שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן,
שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן -
אֵינָן נֶאֱמָנִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִין.
ברטנורא משנה ז
החמרים. המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר.
אין נאמנים. דודאי גומלים זה את זה, ומשבח של חבירו בעיר זו, כדי שישבח חבירואת שלו בעיר אחרת.
ר' יהודה אומר נאמנים. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרים הן,בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגיליןלבוא שם. ואין הלכה כרבי יהודה.