דמאי, פרק ו
משנה א
הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מִיִּשְֹרָאֵל, מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי,
יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם.
הַחוֹכֵר שָֹדֶה מִיִּשְֹרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָֹּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין;
אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָֹּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר,
מְעַשֵֹּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
ברטנורא משנה א
המקבל שדה. למחצה לשליש ולרביע, כדרך האריסין.
חולק לפניהם. ואינו צריך לעשר חלק בעל השדה, אבל מניח לפניהם חלק שכר הקרקעכשאינו מעושר, ולא חייבו חכמים למקבל שיעשר על חלקו של בעל השדה ויתן לומה שפסק עמו כשהוא מעושר, מפני ישוב ארץ ישראל כדי שלא ימנעו מלקבל השדותבאריסות.
החוכר. מקבל השדה בדבר קצוב: כך וכך כורין לשנה, בין שהיא עושההרבה בין שהיא עושה מעט.
תורם ונותן לו. אבל לא מעשר, דכל חוכר על מנתכן יורד לשדה, שיתן לו חכירותו מפירות הגדלים בשדה בטבלם, ומיהו משוםדאין להשהות התרומה, דאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה, משום הכי תורםונותן לו, ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו, דמאי שנא תרומה ממעשר.
אמר ר' יהודה. אימתי סגי לחוכר שיתרום לבד ואינו מעשר, כשנותן לו חכירותומאותה שדה ומאותו המין. אבל אם נתן לו משדה אחרת, אף מאותו המין; או ממיןאחר אף מאותה שדה, כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו - חייב אףלעשר, דדמי לפורע חובו. אי נמי אין דעת [המחכיר] לקבל פירות טבולים, אלאכשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין.
משנה ב
הַחוֹכֵר שָֹדֶה מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵֹּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמְקַבֵּל שְֹדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵֹּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
ברטנורא משנה ב
החוכר שדה מן העובד כוכבים. קנסקנסו חכמים לחוכר שדה מן העובד כוכבים, שיהא מעשר מה שנותן לו, כדי שלאיהא שום ישראל חוכר שדה ממנו, ותשאר בורה בידו, ומתוך כך יצטרך למכרהלישראל בדמים מועטים. ובמקבל באריסות לא קנסו, שיותר חפץ העובד כוכביםבחכירות מבאריסות.
שדה של אבותיו. שגזלה העובד כוכבים מאבותיו, וקנסוהושיצטרך לעשר כדי שידחוק עצמו ויקננה מן העובד כוכבים, שמתוך שהיא חביבהעליו שהיתה של אבותיו לא יניח לקבלה מן העובד כוכבים ביותר מן הראוי לה,וכשיכבד עליו המעשר יקננה. וכוותיה דרבי יהודה קיימא לן, דלא פליג תנאקמא עליה.
משנה ג
כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָֹדֶה מִיִּשְֹרָאֵל -
כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַמַּעַשְֹרוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ.
ברטנורא משנה ג
כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה. כשנוטל בעל השדהמחצה ושליש ורביע ממה שהוציאה השדה, נוטל גם כן מחצה ושליש ורביע מןהתרומה והמעשרות המוטלות עליה, ונותנן הוא לכל כהן ולוי שירצה.
אף המעשרות שלהן. אם המקבל כהן כל התרומה שלו, ואם לוי הוא כל המעשר שלו.
שעל מנת כן ירדו לקבל שדה זו באריסות. ואין הלכה כר' אליעזר, דאע"גדעל מנת כן ירדו, במה קנו?
משנה ד
יִשְֹרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי, הַמַּעַשְֹרוֹת לַבְּעָלִים.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּבֵּל שָֹדֶה מִירוּשַׁלְמִי,
מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם.
ברטנורא ד
המעשרות לבעלים. בהא אפילו רבנן דפליגי עליהדרבי אליעזר מודו, דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה.
הקרתני. לשוןקריה, כלומר האיש היושב בקריה בכפרים. שכן דרך בני הכפרים לקבל שדה מבניהכרכים.
יכול הוא הקרתני וכו'. הלכך כל אחד נוטל חלקו במעשר שני. וכןהלכה.
משנה ה
הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְשֶׁמֶן -
כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִשְֹרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים לַשֶּׁמֶן לְמַחֲצִית שָֹכָר -
הַמַּעַשְֹרוֹת לַבְּעָלִים.
ברטנורא משנה ה
המקבל זיתים לשמן. ישראל שקבל זיתים מכהן או מלוי.
כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה. ואע"ג דלעיל לבעלים, הכא שאני דלא קיבל קרקעאלא אילנות. ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע.
או למחצית שכר. שימכר השמןויחלקו הריוח לאמצע.
המעשרות לבעלים. דרבי יהודה עביד זיתים כקרקע. ואיןהלכה כרבי יהודה.
משנה ו
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף לִמְעַשֵֹּׂר.
וּצְנוּעֵי בֵּית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
ברטנורא משנה ו
לא ימכור אדם זיתיו. זיתים שנתלשו מן האילן ולאהוכשרו לקבל טומאה, כגון שעדיין לא הזיעו זיעת המעטן שהיא מכשירתן לקבלטומאה.
אלא לחבר. לפרוש המוחזק לטהרות. ולא ימכרם למי שאינו חבר, שלאידרוך אותם בטומאה.
אף למעשר. אף למי שלא קיבל עליו אלא לעשר, אבל לא קבלעליו להיות מוחזק לטהרות, יכול למוכרם. דכיון דאכתי לא הוכשרו, אימור שמאיאכלם קודם שיזיעו. ואע"ג דרוב זיתים אין עומדין לאכלן כך, בעלילה כלדהו דמצינן לתלות תלינן.
ורמב"ם מוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל: דבית שמאיסברי אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ובית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחוליןשבארץ ישראל.
וצנועי בית הלל. ותיקין המדקדקים במצות שהיו בבית הלל.
משנה ז
שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם לְתוֹךְ גַּת אַחַת,
אֶחָד מְעַשֵֹּׂר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵֹּׂר -
הַמְעַשֵֹּׂר מְעַשֵֹּׂר אֶת שֶׁלּוֹ וְחֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.
ברטנורא משנה ז
אחד מעשר.נאמן על המעשרות.
ואחד אינו מעשר. אינו נאמן על המעשרות.
המעשר מעשר את שלו. מתקן החצי מכל מה שגדל בכרם של שניהם.
וחלקו בכל מקום שהוא.בירושלמי מפרש דהכי קאמר: 'וחלקו של חברו' - דהיינו של זה שאינו מעשר בכלמקום שהוא דמאי הוא. ומשום דאין ברירה, חיישינן שמא חצי חלקו של המעשרביד חברו שאינו מעשר וחצי חלק חברו בידו, הלכך אע"פ שכבר תיקן החצי, מכלמה שגדל בכרם חייב לתקן בתורת דמאי חצי חלק חברו שבידו.
משנה ח
שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָֹדֶה בַּאֲרִיסוּת,
אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ -
יָכוֹל הוּא לוֹמַר:
טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.
אֲבָל לא יֹאמַר לוֹ:
טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְֹעוֹרִים,
טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטֹּל שֶׁמֶן.
ברטנורא משנה ח
טול אתה חטין שבמקום פלוני. הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים בכרם. הלכךיש ברירה, ואמרינן זהו חלקו המגיעו, והמעשר מעשר את שלו ודיו. ולעיל איירישחלקו בתלוש, והתם אין ברירה, דכל קלח וקלח של שותפים הוא, וצריך לעשר דמאיעל חלק חברו שבידו.
אבל לא יאמר לו טול אתה חטין ואני שעורים. דליכאלמימר הכא זהו חלקו המגיעו, אלא הוו כמחליפים זה לזה, ונמצא זה המעשרמוכר חלקו למי שאינו מעשר.
משנה ט
חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ,
יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ:
טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.
אֲבָל לא יֹאמַר לוֹ:
טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְֹעוֹרִים,
טֹל אַתָּה הַלַּח וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת הַיָּבֵשׁ.
ברטנורא משנה ט
חבר. הנאמן לטהרות ואין צריך לומר למעשרות.
שירשו את אביהן עם הארץ. ופירות שהניח הוו דמאי ובחזקת טמאים.
טול אתה בלח שהוכשר לקבל טומאה, ואני ביבש שלא הוכשר לקבל טומאה, לפי שאסורלחבר למכור לעם הארץ לח ויבש, כדתנן לעיל בפרק שני.
משנה י
גֵּר וְגוֹי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם גּוֹי,
יָכוֹל הוּא לוֹמַר:
טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת,
אַתָּה יַיִן וַאֲנִי פֵּרוֹת.
וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר - אָסוּר.
ברטנורא משנה י
טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות. אע"ג דחלופי עבודת כוכבים ויין נסך אסורים בהנאה, הכאשרי עד שלא באו לידו, משום דירושת גר את אביו אינה מן התורה אלא מדבריסופרים. ולא דמי לחבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, דאפילו קודם שבאולידו אסור לומר לו טול אתה חטים ואני שעורים, דהתם הויא ירושה דאורייתא,והוי כאילו בא לידו.
משנה יא
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא וְאָמַר: מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל הֵן -
חַיָּב לְעַשֵֹּׂר;
מְעֻשָֹּׂרִין הֵן - נֶאֱמָן;
שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
מִשֶּׁלִּי הֵן - חַיָּב לְעַשֵֹּׂר;
מְעֻשָֹּׂרִין הֵן - נֶאֱמָן,
שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָֹדֶה אַחַת בְּסוּרְיָא - חַיָּב לְעַשֵֹּׂר.
ברטנורא משנה יא
סוריא. הם ארצות שכבש דוד שלא היו מארץ ישראל,כגון ארם נהרים וארם צובה, ולפי שעדיין לא נכבשה כל ארץ ישראל, לפיכך לא קדשובקדושת הארץ, אף על פי שהיה כבוש של רבים. ובמקצת דינים היא כארץ ישראל,ובמקצת דינים היא כחוצה לארץ. והקונה פירות בסוריא אינו חייב להפריש מהןדמאי, לפי שרוב פירות הנמכרים בסוריא מחו"ל הן באים. הלכך כי אמר 'מעושריןהן' נאמן, מגו דאי בעי אמר 'של חו"ל הן', והיה נאמן. כדתנן בפ"ק: מכזיב ולהלןנאמן, השתא נמי כי אמר 'של ארץ ישראל הם ועשרתים' - נאמן.
שהפה שאסר כשאמר 'שלארץ ישראל הם וחייבים במעשר', הוא הפה שהתיר כשאמר 'עשרתים'. וכי היכי דמהמנינןליה במאי דאסר כשאמר 'של ארץ ישראל הם', נהמניה נמי במה שהתיר כשאמר 'עשרתים'.
משלי הן. מן השדה שיש לי כאן בסוריא, חייבים לעשר, דבפירות של סוריא גזרו עלהדמאי כשידוע שגדלו שם.
ואם ידוע שיש לו שדה. אין כאן הפה שאסר הוא הפהשהתיר, דכיון שידוע שיש לו שדה מסתמא משדהו הביא הפירות, ולא היה נאמןלומר מחו"ל הם באים. הלכך כי אמר עשרתים אינו נאמן, דליכא מגו.
משנה יב
עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר:
קַח לִי אֲגֻדַּת יָרָק, קַח לִי גְּלֻסְקִין אַחַת -
לוֹקֵחַ סְתָם וּפָטוּר.
וְאִם אָמַר: שֶׁלִּי זוֹ וְזוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ -
חַיָּב לְעַשֵֹּׂר, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.
ברטנורא משנה יב
עם הארץ שאמר לחבר קח לי. כגון שהיה החבר הולך לשוק לקנות ירק לעצמו, ואמר לו עםהארץ קח לי גם כן אגודה של ירק. ולקח חבר שתי אגודות סתם, ולא פירש זו ליוזו לעם הארץ, פטור מלעשר אותה שנותן לעם הארץ, דיש ברירה כשנותנה לעםהארץ, שזו היא אותה שלקח מתחילה לצרכו ואין חבר מחליפה בשלו.
פירוש אחרמן הירושלמי: עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר הוא. ויודעשזה הלוקח בשביל עם הארץ הוא לוקח, ולא לקח החבר לעצמו כלום, פטורההאגודה הזאת ממעשר דמאי, שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך עם הארץ הוא קונה,אינו מוכר לו אלא אם כן עישר, דהכי אמרינן לעיל פרק ב' שאסור למכור לעםהארץ אלא אם כן עישר תחלה. אבל אם קנה החבר אחת לעצמו ואחת לעם הארץונתערבו, חייב לעשר, דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר, שהמוכר לחבר אינוצריך לעשר, והקונה עליו מוטל לעשר, כדאמרן לעיל פרק ב'.
ואפילו הן מאה.ואפילו נתערבה אחת שלו במאה של עם הארץ.
גלוסקין. ככר לחם יפה.