כלאים, פרק ג
משנה א
עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים,
זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים -
אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.
הָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבֹהַּ טֶפַח, זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלשָׁה עָשָֹר -
שְׁלשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.
לא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְּאֵהוּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע.
ברטנורא משנה א
ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. מפורשת למטה בסוף הקונטרס:
[א"ה בכל הדפוסים לא נמצא הפירוש הזה בסוף הקונטרס. ועתה כאשר זכינו לאור הספר מלאכת שלמה מצאנו בו העתק הפירוש הזה של הרע"ב עם הגהותיו. ולמען תהיה תורת ה' תמימה הדפסנוהו פה על המקום הראוי לו.]
ערוגה שהיא ששה טפחים וכו' זורעים וכו'. בפ' ר' עקיבא דרש לה מקרא דכתיב "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח" (ישעיה סא יא) תוציא חד, צמחה חד, הרי תרי, זרועיה תרי הרי ארבע, תצמיח חד הרי חמשה. והא דתנן לעיל בפרק שני ירק בירק ששה טפחים, הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה, אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן. ומה שיש להקדים לפירוש המשנה הוא, כי אנחנו צריכין שיהיה בין כל זריעה וזריעה רחוק טפח ומחצה (הגה"ה זה שלא כדעת רש"י והראב"ד ז"ל שהם ז"ל סוברים שצריך להרחיק בין כל זרע וזרע שלושה טפחים. אבל בשבת פרק רבי עקיבא העתיק מפירש"י ז"ל דהתם כמו שכתוב בתוי"ט) כדי שלא יינקו זה מזה אלא אם תהיה זויות בצד זויות או בצד צלע מקום זריעה שנייה אז לא יצטרך, כי הגבלת הזויות יראה הבדלתם ואז אין חוששין ליניקתם אפילו הם זה בצד זה. וא"כ בערוגה שהיא ששה אפשר לזרוע בה חמשה מיני זרעים, ולא תהיה כלאים וזו צורתה.
ויהיה מדת מה שנזרע בזו הערוגה עשרים וארבעה טפחים, ואמרינן בגמרא פרק ר' עקיבא דבערוגה בחרבה שנינו. אבל ערוגה בין הערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין, שאם יזרע בכל רוח שבערוגה זו ובכל רוח שבערוגה שסביבותיה יראה הכל כמעורב. והר"ר שמשון ז"ל פירש ע"פ הירושלמי, דכך הוא סדר הזריעה, מניח בקרנות חרב טפח וחצי חומש, על טפח וחצי חומש, כדי שיתרחק זרע מזרע, זרע מזרח מזרע דרום שיעור אלכסון של טפח וחצי חומש, דהיינו טפח וחצי, וזורע בכל רוח ארבע טפחים חסר חומש באורך ורוחב טפח ומחצה אלא שמיצר והולך בכל צד עד שיהא כלה לרוחב טפח חסר חומש, כדי שיהא לעולם בין זרע דרום לזרע מזרח טפח וחצי, וכן לכל רוח עד שיהא מניח באמצע הערוגה שלושה על שלושה ועושה באמצע נקב וזורע בו גרעין אחד כזה. [ראה הציור במהדורות הדפוס] (הגה"ה י"מ שלא יעלה כל הזרוע שבצורה זו רק פחות משנים עשר טפחים.) והקשו בגמרא מאי דוחקיה לאוקמיה בערוגה שבחרבה יקיפוה ערוגות מכל צד כנגד הקרנות ואין בה דבר זרוע, ותרצו גזירה שמא ימלא הקרנות ויזרע הערוגה על זו הצורה.
או על זו הצורה [ראה הציור במהדורות הדפוס]: והטעם שלא אמרו בערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה ט' זרעונין ויהיה בין כל אחד טפח ומחצה כזה [ראה הציור במהדורות הדפוס]. לפי שכל הנזרע ממנה הוא ט' טפחים בלבד ועל זו שהקדמנו יהיה עשרים וארבעה טפחים, והא דנקט ערוגה ששה על ששה לפי שהיא היותר קטנה שבערוגות שהיא אמה על אמה והשמיענו שאפשר לזרוע בה זרעים משתנים ולא יהיו כלאים.
היה לה גובל גבוה וכו'. בירושלמי אמרו שגם רוחב הגובל טפח נמצאת הערוגה ח' על ח' זורעין בתוכה שלושה עשר. שלושה על כל גובל וגובל ואחד באמצע כזה ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים.
והרא"ש ז"ל פירש על כל גובל וגובל זורע ארבעה בארבע הקרנות ובין כל קרן וקרן (הגה"ה פירוש שאר כל הגובל שמקרן לקרן) שני מיני זרעים. והא דקתני שלושה על כל גובל, משום דקרן אחד נמנה עם השנים, ומונה קרן אחת לכל רוח, ובין ארבעה מינין שבכל רוח צריך להרחקת שלושה אוירין שביניהם ארבעה טפחים וחצי, וישאר למקום זרע ארבעה מינין שלושה טפחים ומחצה, והוא לכל מין טפח חסר שמינית טפח.
ובירושלמי פריך וניתני שלושה על כל גובל וגובל וחמשה באמצע כמו בערוגה דרישא, ולהוי י"ז מינין, ומשני משום שהגבולים ממעטים, פירוש שצריך להרחיק זרע הערוגה מזרע הגבול טפח ומחצה (הגה"ה פירוש טפח ומחצה מצד מזרח וטפח ומחצה מצד מערב הרי שלושה ולא נשאר וכו') ולא נשאר מקום פנוי לזרוע בערוגה כי אם שלושה על שלושה. וא"ת למה לא יזרע על כל גובל וגובל חמשה מינין, ששה טפחים לארבעה אוירים שבין חמשה מינין, וישאר שני טפחים לחמשת המינין. שני חומשי טפח לכל מין באורך טפח ויהיו בין הכל שש עשרה מינין (הגה"ה פירוש ארבעה לארבע הקרנות ועוד שלושה על כל גובל וגובל הרי ששה עשר מינין חוץ מן האמצעי) ויש לומר דשמא ברבוי המינים איכא ערבוביא.
מפני שהוא ממלאהו. ולא יוכל לזרוע שלושה בכל גובל.
רבי יהודה אומר ששה באמצע. בירושלמי דריש זרע זרעה זרועיה הרי תלתא, דהו"מ למיכתב זרע וכתיב זרועיה ותוציא צמחה תצמיח תלתא הרי ששה. וכתב הר"ש ז"ל דבירושלמי פריך למאי דשנינן לעיל לרבנן שהגבולין ממעטין, היכי תני ר' יהודה ששה באמצע, ואי תימא ר' יהודה ארישא קאי, פי' שאומר תנא קמא חמשה והוא אומר ששה, הא תני ר' חייא ר' יהודה אומר י"ח באמצע אלמא אסיפא קאי, ופירוש ששנים עשר על הגבול וששה באמצע הרי שמונה עשר ואינו מתרץ כלום בירושלמי. הלכך נראה שגובה הגבול עולה למנין הריחוק, דאי לא תימא הכי אמאי נקט היה לה גובל גבוה טפח, ליתני היתה הערוגה ח' על ח'. אלא ודאי תנא גבוה טפח, לאשמעינן שהגובה בכלל מדת הריחוק. וצריך לומר דר' יהודה לטעמיה דאמר בפירקין כמלא רוחב הפרסה דהיינו טפח, ואין צריך להרחיק כי אם טפח. והשתא כיון שגובה הגבול מן המנין, לרבי יהודה יכול לזרוע בכל הערוגה. וזורע בה ששה מינין, שלושה בשורה אחת מן המזרח ושלושה בשורה אחת מן המערב, וכל מין ומין טפח ושליש טפח רוחב באורך שני טפחים ומחצה, ורוחב כל זרוע מאלה טפח ושליש באורך שני טפחים ומחצה, והקו הלבן החרב שבין שלוש שורות שמצד זה לבין שלוש שורות שמצד האחר, הם ששה טפחים באורך הערוגה, והחרב שבין זרוע לזרוע הוא שני טפחים וחצי כאורך הזרוע אבל רחבו טפח אחד כדעת ר' יהודה דלא בעי הרחקה רק טפח והם ארבעה אוירים שהן עשרה טפחים סך כל החרב בערוגה ששה עשר טפחים וסך כל הזרוע באמצע הערוגה מלבד הגובלין עולה עשרים טפחים. ולרבנן זורע מין אחד בערוגה חמשה על חמשה, כי צריך חצי טפח מכל צד מן הגבול. וא"ת לרבנן אמאי אינו זורע כי אם מין אחד בכל הערוגה, והלא יכול לזרוע בה חמשה מינין טפח על טפח בכל קרן וקרן וטפח על טפח באמצע, ובלבד שלא יהא אלכסון של טפח האמצעי כנגד אלכסון הערוגה שאז לא יהיה טפח ומחצה בין זרע האמצעי לזרע הקרנות, לפי שאלכסון הערוגה שבעה טפחים ואלכסון הזרעים של הקרנות והאמצעי ארבעה טפחים וחומש. וי"ל, מדלא שרא רחמנא אלא חמשה בתוך ששה, מכלל דפחות מששה איכא ערבוב.
והר"מ ז"ל פירש שדעת רבי יהודה שאפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה גבול טפח שמונה עשר מינין כזו הצורה. ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים וכשתסתכל בצורה זו תמצא ששה מסומנים, אורך כל אחד שלושה טפחים ורוחב שני טפחים, נמצא כל צלע מהן אלכסון טפח ומחצה על טפח, נמצאו הזרעים מרוחקים זה מזה יותר מטפח ומחצה. אמנם אם נרצה לומר לר' יהודה שיזרע ט' מינין בערוגה באמצע וכמדת הזריעה הזאת, ונצייר אותה כמו זאת הצורה [ראה הציור במהדורות הדפוס]זה אי אפשר לפי שכל מסומן מהתשעה המסומנין המצויירין הוא ארכו שני טפחים ורחבו שני טפחים נמצא כל צלע מהם אלכסון טפח על טפח והוא טפח ושני חומשין ואנו צריכין לטפח ומחצה וליכא. והלכה כר' יהודה.
זורעין בתוכה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי ולא הוי ערבוב.
ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח הסמוך לקרן, ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד, כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלושה טפחים מן הזרוע שבכל רוח דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. ואע"פ שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם מרחק שלושה טפחים ויונקין זה מזה, אין כאן בית מיחוש, דאכלים בלבד קפיד קרא דלא להוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן, כדתנן היה גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואף על גב דינקי מתתאי. וכאן יש היכר גדול, שרוח זו זרועה צפון ודרום, ורוח זו זרועה מזרח ומערב, אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר ואי מקרבא הוי ערבוב, הלכך צריך הרחק כדי יניקה [עד כאן העתק מפירושו במסכת שבת פרק ט'].
משנה ב
כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בָּעֲרוּגָה,
וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בָּעֲרוּגָה.
חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין - מִין זְרָעִים;
אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים - מִין יָרָק.
גְּבוּל שֶׁהָיָה גָּבֹהַּ טֶפַח וְנִתְמָעַט - כָּשֵׁר,
שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ.
הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח -
זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלשָׁה זֵרְעוֹנִין -
אֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.
ברטנורא משנה ב
כל מין זרעים אין זורעים בערוגה. הא דשרינן לעיל חמשה זרעונים בערוגה. ושלושה עשר מיני זרעונים כשיש לה גבול טפח, הני מילי במיני מילי במיני ירקות שדרך לזרעם ערוגות ערוגות, אבל מיני זרעים שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה לא, משום דמיחזו ככלאים.
אפונים השופים. אפונים חלקים שנראין כאילו הן משופין בכלי שמשפין ומחליקין בו העצים. פירוש אחר אפונים [השופים קטנים]
גמלונים - גסים וגדולים לשון ארמי קורין לדבר גדול גמלונא.
גבול. כמין אצטבא של טיט מגובל שעושין סביב לערוגה לדריסת רגלי אדם.
שהיה גבוה טפח. כשזרעו [בו שנים עשר מיני זרעונים] ונתמעט, מותרים הזרעונים שגדלים בו אפי' לאחר שנתמעט, ואין צריך לעקור משום מקיים כלאים, כיון שהיה כשר מתחלתו בשעת זריעה. ומיהו אינו יכול לזרוע בו [בתחילה] לאחר שנתמעט, עד שיעמידנו על גובה טפח.
אחת מכאן. בשפת התלם לרחבו, ואחת בשפה האחרת ואחת באמצע התלם, והולך וזורע מכל מין עד שיהיו מרוחקין זה מזה טפח ומחצה. ושהן עמוקים טפח לרבותא נקט משום דבירושלמי איכא מאן דאסר דמיחזי כחבוש.
משנה ג
הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שְֹדֵה יָרָק אַחֵר -
מֻתָּר,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָֹדֵהוּ.
הָיְתָה שָֹדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק,
וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר -
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם מְפֻלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָֹּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֹרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרֹחַב מְלוֹאוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רֹחַב כִּמְלא רֹחַב הַפַּרְסָה.
ברטנורא משנה ג
ראש תור. קרן זוית מחודדת נכנסת לתוך שדה אחר, כתורי זהב של תכשיטי אשה שיש להן שלוש זויות מחודדות.
שהוא נראה כסוף שדהו. וניכר ולא מיחזי ככלאים.
מפולש. פתוח משני צדדיו, כמו מבוי מפולש שפתוח משתי רוחות.
ר' עקיבא אומר אורך ששה טפחים. לא בעינן מפולש אלא שיהא התלם הזרוע ארוך ששה טפחים, אע"פ שזרע אחר מקיפו משלוש רוחותיו שרי.
ורוחב מלואו. היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם. ור' ישמעאל נמי בעי רוחב התלם במלואו, אע"ג דלא פירש למלתיה, דכיון דרבי עקיבא דמיקל ולא בעי מפולש בעי רוחב מלואו כ"ש ר' ישמעאל דמחמיר.
ורמב"ם פירש רוחב מלואו שיהיה רחבו [כעמקו].
רוחב פרסה. והיינו טפח. והא דקאמר רוחב פרסה ולא קאמר רוחב טפח, משום דמפיק לה מקרא דכתיב (דברים יא) "והשקית ברגלך כגן הירק", שצריך להיות בין ירק לירק מקום להנחת הרגל, דהיינו רוחב פרסה, והלכה כרבי עקיבא. ובפרקין דלעיל דתנן ירק בירק ששה טפחים, התם מיירי בין שדה ירק לשדה ירק אחר, שצריך להרחיק זה מזה ששה טפחים, והכא מיירי בבא ליטע שורה אחת של ירק בתוך שדה, כדתנן בהדיא, והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר, הלכך מפסיק בתלם רחב, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
משנה ד
הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִשּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים,
שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי -
מֻתָּר.
שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים,
שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי -
אָסוּר.
שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים,
שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי וְשׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר,
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
ברטנורא משנה ד
שתי שורות של קשואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי מותר. דכל שתי שורות נראית כשדה בפני עצמה ואיכא הכירא ואין כאן ערבוב. והוא דאיכא תלם מפסיק בין מין למין, אבל שורה אחת של קשואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אסור, אע"ג דתלם מפסיק בין כל מין ומין, לפי ששלושה מינים הללו עלים שלהם מתפשטים ומתערבים זו עם זו. וכשאין שם אלא שורה אחת מכל מין ומין נראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד, ומיחזו ככלאים, ואין הפסקת התלם ניכרת בהן.
ושורה של קשואים רבי אליעזר מתיר. קסבר הואיל ואיכא שתי שורות של קשואין, אע"פ שאינן סמוכות זו לזו חשבינן להו כאילו הן סמוכות, ויש כאן שדה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי הוו כאילו נטועות בשדה של קשואין, וסגי להו בהרחקת תלם. כדתנן לעיל היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו ירק אחר וכו'.
וחכמים אוסרים. לפי שאין שתי שורות של קשואין סמוכות זו לזו, לא חשיבי כשדה של קשואין, ומיחזי ככלאים, ויש כאן ערבוב ואין הפסקת התלם מועלת בהן, והלכה כחכמים.
משנה ה
נוֹטֵעַ אָדָם קִשּׁוּת וּדְלַעַת לְתוֹךְ גּוּמָא אַחַת,
וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה,
וְנוֹטֶה שֵֹעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן וְשֵֹעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן;
שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים לא גָּזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.
ברטנורא משנה ה
קישות ודלעת. שהעלים שלהן מתפשטים ומתערבים זו עם זו, וכ"ש שאר מינים.
זו נוטה לצד זה. דאע"ג דאין הפסק של תלם מועיל להן, הטיית העלים זו לצד זה וזו לצד זה מועיל להן, הואיל ומה שאסרו חכמים בכלאים לא אסרו אלא מפני מראית העין.
משנה ו
הָיְתָה שָֹדֵהוּ זְרוּעָה בְּצָלִים,
וּמְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים -
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת,
וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת,
וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת,
וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת,
וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה אַמָּה,
לא יְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע שֶׁל בִּנְתַּיִם.
ברטנורא משנה ו
עוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת. שיעור השורה אין פחות מארבע אמות רוחב, וכשעוקר שתי שורות של בצלים, שהן ח' אמות, ונוטע באמצען שורה אחת של דלועים שהיא ארבע אמות נשתיירו שתי אמות בורות מכאן ושתי אמות בורות מכאן.
ומניח קמת בצלים שתי שורות. שהן שמונה אמות רוחב, ועוקר שתי שורות שהן כמו כן ח' אמות, וזורע באמצען שורה אחת של דלועין שהיא ארבע אמות, נמצא בין שורה ראשונה של דלועין לקמת הבצלים שתי אמות בורות וקמת הבצלים ח' אמות, ושתי אמות בורות בין קמת הבצלים לשורה שניה של דלועים, הרי בין שורה של דלועים לשורה של דלועים י"ב אמה וכן לעולם.
רבי עקיבא אומר עוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות. קסבר שאין צריך להפסיק בין שתי שורות של דלועים לקמת הבצלים אלא התלם, כדתנן לעיל בפרקין בשאר ירקות. ובין שורות של דלועים לשורות של דלועים מפסיקים שמונה אמות של קמת הבצלים בלבד.
וחכמים אומרים אם אין בין שורה לחברתה י"ב אמה וכו'. חכמים כר' ישמעאל סבירא להו, שצריך שיהיה בין שורה של דלועים לחברתה י"ב אמה. מיהו רבי ישמעאל מצריך הפסק שתי אמות בורות בין שורה של דלועים לקמה של בצלים, וחכמים מתירים לסמוך שורה של דלועים אצל קמה של בצלים, ולא מצרכי אלא תלם אחד בלבד כשאר ירקות. אבל י"ב אמה בין שורה של דלועים לחברתה בעו חכמים, לפי שהדלועים עלין שלהן רחבות ומתפשטות הרבה, כדי שלא תראה כל השדה מעורבבת בבצלים ודלועים. והלכה כחכמים.
משנה ז
דְּלַעַת בְּיָרָק - כְּיָרָק,
וּבִתְבוּאָה - נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע.
הָיְתָה שָֹדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה,
וּבִקֵּשׁ לִטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין -
נוֹתְנִין לָהּ לַעֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים.
וְאִם הִגְדִּילָה - יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
אָמְרוּ לוֹ: הֲתַחֲמִיר זוֹ מִן הַגֶּפֶן?
אָמַר לָהֶן: מָצִינוּ שֶׁזּוֹ חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן,
שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים,
וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:
כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִין לְבֵית סְאָה -
לא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית סְאָה.
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:
כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִין לְבֵית כּוֹר -
לא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר.
ברטנורא משנה ז
דלעת בירק. הבא ליטע דלעת אצל ירק, עבודתה כירק דהיינו ששה טפחים. אבל אם בא ליטע דלעת בתבואה צריך להרחיב לו בית רובע, כשיעור עבודת התבואה שהוא עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, והוא מקום זריעת רובע הקב.
שורה של דלועים נותנים לה עבודתה ששה טפחים. וקילא שורה מדלעת יחידית, דדלעת יחידית בתבואה צריכה בית רובע, לפי ששורה מנכרא בפני עצמה וליכא ערבוב כמו בדלעת יחידית, וששה טפחים דתנן הכא הוי שיעור רוחב, אבל שיעור אורך לא אתפרש במתניתין. ובתוספתא פירשו דצריך שיהיה שיעור האורך עשר אמות ומחצה.
ואם הגדילה. השורה ונכנסו הענפים בתוך ששה טפחים, יעקור מלפניה כל הענפים שנתפשטו ונכנסו בתוך שיעור זה.
נותנין לה עבודתה. של שורת הדלועים ארבע אמות, שצריך להרחיק ארבע אמות מן התבואה.
התחמיר זו מן הגפן. דתנן לקמן בפ"ד הנוטע שורה של חמש גפנים, בית הלל אומרים אינו כרם ואינו נותן לה עבודת הכרם ארבע אמות אלא ששה טפחים, והכי נמי בשורה של דלועים אין להחמיר וליתן להן ארבע אמות דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם.
מצינו שזו חמורה מן הגפן. אע"ג דאיסור כלאי זרעים קיל מאיסור כלאי הכרם, מכל מקום, הא אשכחן דלגפן יחידית כשבא ליטע אותה בתבואה נותנין לה עבודתה ששה טפחים, ולדלעת יחידית נותנים לה בית רובע שהן עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, מפני שהיא מתפשטת והולכת מרחוק. הכי נמי אין לתמוה אם לשורה אחת של גפנים נותנים לה עבודתה ששה טפחים ולשורה של דלועין נותנין לה ארבע אמות.
כל שלושה דלועין לבית סאה. רבי מאיר פליג אתנא קמא דאמר שלדלעת יחידית בתבואה נותנים לה בית רובע, וסבר איהו דנותנים לה שלישית בית סאה. ורבי יוסי בן החוטף אפרתי סבר שלישית בית כור. ואין הלכה כדברי כולם אלא כתנא קמא בלבד. ודלעת השנויה במתניתין היא דלעת יונית בלבד, שעלים שלה רחבים ומסככים ומסתבכים טפי, אבל דלעת מצרית עם שאר דלועין דינן כשאר ירקות.