כלאים, פרק ד

משנה א

קָרַחַת הַכֶּרֶם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֶשְֹרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה.

מְחוֹל הַכֶּרֶם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה אַמָּה.

וְאֵיזוֹ הִיא קָרַחַת הַכֶּרֶם?

כֶּרֶם שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ;

אִם אֵין שָׁם שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה -

לא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם.

הָיוּ שָׁם שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה -

נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר.

ברטנורא משנה א

קרחת הכרם ומחול הכרם, מפרש להו ואזיל: בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות. אם קרחתה עשרים וארבע אמות מותר לזרוע לשם, פחות מכאן לא יביא זרע לשם.

שחרב מאמצעו. ויש גפנים כל סביבות הקרחה שהיא שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, וכן אם הלכה הקרחת על פני רוחב הכרם שאין גפנים אלא משני צדי הקרחת.

אם אין שם שש עשרה אמה. כדברי בית הלל, לא יביא זרע לשם אפילו באמה האמצעית, דארבע אמות שבצד הכרם מזה וארבע אמות שבצד הכרם מזה הוו עבודת הכרם, דעבודת הכרם ארבע אמות כדתנן לקמן, לפי שהיו בוצרים בשוורים ובעגלות, ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים, הלכך אותן ארבע אמות ככרם דמו. ואם נשארו בינתים שמונה אמות חוץ מאותן ארבע לכל צד, לא בטלי לגבי כרם ומותר לזרען, בציר משמונה אמות שדי פלגא להכא ופלגא להכא, בטלי לגבי כרם וככרם דמו ואסור לזרוע בהן משום כלאים.

ולבית שמאי לא חשיב שדה פחות משמונה אמות, הלכך ארבעה ועשרים אמות בעינן, ארבע לעבודת הכרם מכאן וכנגדן מכאן, פשו להו שש עשרה שדי ח' להכא וח' להכא איכא שדה ולא בטלי.

משנה ב

אֵיזֶה הוּא מְחוֹל הַכֶּרֶם?

בֵּין כֶּרֶם לַגָּדֵר.

אִם אֵין שָׁם שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה אַמָּה -

לא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם.

הָיוּ שָׁם שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה אַמָּה -

נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר.

ברטנורא משנה ב

מחול הכרם. מקום פנוי בין כרם לגדר סביב, כמו מחולות הנשים כשמרקדות בסבוב לשון "אז תשמח בתולה במחול" (ירמיה לא ) .

אם יש שם י"ב אמה. כדברי בית הלל, נותן ארבע אמות לעבודת כרם וזורע השאר. אבל אם אין שם י"ב אמה לא יביא זרע לשם, דארבע אמות דלהדי כרם עבודת הכרם, וארבע אמות דלהדי כותל, כיון דלא מזדרעי מפני תקון הכותל, כדי שיהלך אדם על גבי קרקע סמוך לכותל ויהיה העפר נדוש ויתחזקו יסודותיו, אפקורי מפקר להו. ואמצעיות, אי איכא ארבע אמות חשיבי ואי לא בטלי לגבי כרם, והכא לא בעינן שש עשרה, שאין האסור אלא מצד אחד. וכל הנך אמות באמה בת ששה טפחים.

משנה ג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין זֶה אֶלָּא גֶּדֶר הַכֶּרֶם.

וְאֵיזֶה הוּא מְחוֹל הַכֶּרֶם?

בֵּין שְׁנֵי הַכְּרָמִים.

אֵיזֶה הוּא גָּדֵר?

שֶׁהוּא גָּבֹהַּ עֲשָֹרָה טְפָחִים.

וְחָרִיץ?

שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָֹרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה.

ברטנורא משנה ג

אין זה אלא גדר הכרם. מקום שבין גדר לכרם גדר הכרם הוא קרוי, ואפילו אין שם אלא שש אמות, מרחיק ארבע אמות וזורע את המותר.

ואיזהו מחול הכרם. שצריך י"ב אמות, מקום שבין שני כרמים. ותנא קמא סבר מקום שבין שני כרמים ככרם שחרב באמצעו הוא נדון. ובירושלמי מוכיח דלא אמר ר' יהודה איזהו מחול הכרם בין שני הכרמים, אלא כגון שאין שורות הכרמים שוות של זו לזו, כגון דכרם של צד זה של מחול שורותיה מן המזרח למערב, ושבצד אחר מן הצפון לדרום, דאם היו מכוונים מודה רבי יהודה דנראה כקרחת הכרם ובעי שש עשרה אמה. ואין הלכה כר' יהודה.

איזהו גדר. המפריש בין הכרם שיכול להניח כרם מצד זה ולזרוע מצד אחר, וכן חריץ.

משנה ד

מְחִצַּת הַקָּנִים -

אִם אֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁל שָׁה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס הַגְּדִי,

הֲרֵי זוֹ כִּמְחִצָּה.

וְגָדֵר שֶׁנִפְרַץ עַד עֶשֶֹר אַמּוֹת -

הֲרֵי הוּא כְּפֶתַח;

יָתֵר מִכֵּן, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר.

נִפְרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת הַרְבֵּה -

אִם הָעוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ, מֻתָּר;

וְאִם הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד,

כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר.

ברטנורא משנה ד

שלושה טפחים. דכל פחות משלושה כלבוד דמי. והוא שיעור כדי שיכנס הגדי.

הרי הוא כמחיצה. ומותר לסמוך גפנים מצד זה וזרעים מצד זה.

נדון כפתח. ואפילו כנגדו מותר לסמוך, אבל יותר מעשר לא חשיב כפתח וצריך הרחקה כנגד המקום הפרוץ.

ואם הפרוץ מרובה על העומד אסור כנגד הפרוץ. אבל כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה, אבל פחות מארבעה אף כנגד העומד אסור.

משנה ה

הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כֶּרֶם;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ כֶּרֶם, עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.

לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קִדֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קִדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.

ברטנורא משנה ה

בית שמאי אומרים כרם וצריך להרחיק ממנה ארבע אמות כדי עבודת הכרם.

אינו כרם עד שיהיו שתי שורות, ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים כגפן יחידית.

הזורע ארבע אמות. כלומר בתוך ארבע אמות של עבודת הכרם.

בית שמאי אומרים קדש שורה אחת. דכי אמרה תורה (דברים כב) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, שורה אחת מקריא כרם.

ובית הלל אומרים קדש שתי שורות. דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, הלכך ותבואת הכרם דאמרה תורה דקדשה שתי שורות משמע.

משנה ו

הַנּוֹטֵעַ שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב -

הֲרֵי זֶה כֶּרֶם.

שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת בִּנְתַּיִם,

אוֹ שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת בָּאֶמְצַע -

אֵינוֹ כֶּרֶם, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתַּיִם נֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב.

ברטנורא משנה ו

ואחת יוצאה זנב. כגון שלושה גפנים נטועות בשורה אחת, ושתים בשורה שנייה כנגד שתים מן השלש.

ואחת בינתים. שהשתים כנגד שתים והחמישית כנגד אוירן.

ואחת באמצע. כגון גפן הנטועה וארבע גפנים לארבע רוחותיה.

משנה ז

הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ,

וְשׁוּרָה אַחַת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ,

וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע,

וְגָדֵר שֶׁהוּא נָמוּךְ מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים -

הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת.

גָּבֹהַּ מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים - אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם עֵרְסָן מִלְמַעְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת.

ברטנורא משנה ז

שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו. ומיירי כגון ששורה אחת של שתי גפנים ושורה אחת של שלש. ואפילו רבי שמעון דאמר לקמן גבי המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו לא קדש, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הכא מודה דמצטרפין לאסור הזרעים כיון דאיכא שלו ושל חבירו.

ודרך היחיד ודרך הרבים. שאין אחד מהם רחב שמונה אמות, דברוחב שמונה אמות אמרינן בשלהי פרקין דאין מצטרפות.

הרי אלו מצטרפות. להיות קרויין כרם וצריך להרחיק ארבע אמות.

אם ערסן מלמעלה. שהעלה ראשי הגפנים על גבי הגדר, ומתערבין אותם שבצד הגדר מזה עם אותם שבצד הגדר מזה. ועירסן הוא לשון איזה עריס דתנן לקמן בריש פרק ו, כלומר שעשה להן ערש.

משנה ח

הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת -

אִם אֵין בֵּינֵיהֶן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, לא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם.

הָיוּ שָׁלשׁ - אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה,

לא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשּׁוּם חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי:

אֲפִלּוּ חָרְבָה הָאֶמְצָעִית,

וְאֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה -

לא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם,

שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה נְטָעָן, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת.

ברטנורא משנה ח

הנוטע שתי שורות. של שתי שתי גפנים ואין בהן אחת יוצאה זנב.

אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם. דמצטרפין להיות כרם, אבל רחוקים שמונה חוץ ממקום הגפנים אין מצטרפים והרי הן כגפן יחידית, ומרחיק ששה טפחים משורה זו וששה טפחים משורה זו וזורע ששה אמות שבאמצע.

בין שורה לחברתה שש עשרה אמה. דכיון דאיכא שלש שורות הוו ככרם גדול, והמקום שבין כל שתי שורות מהן נדון כדין קרחת הכרם, שהוא שש עשרה אמה. אבל חרבה השורה האמצעית, לדברי תנא קמא לא בעינן ביניהם שיעור קרחה, כיון דלא נשתייר כרם, ולא דמי לכרם בן ארבע וחמש שורות, דכי חרבה האמצעית אכתי נשאר כרם. הלכך בעי המקום המוקרח שש עשרה אמה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו חרבה השורה האמצעית. מאחר שהיה כבר כרם אף עתה דין כרם יש לו וצריך שש עשרה אמה.

שאילו מתחלה נטען. כלומר שאם לא הגיעו לעולם לכלל כרם ולא היה נוטען מתחלה אלא שתי שורות, לא היה צריך להיות ביניהן אלא שמונה אמות כדאמרינן לעיל, עכשיו שנטען שלוש והגיעו לכלל כרם, אע"פ שחרבה אמצעית ולא נשארו אלא שתים הרי הן ככרם שחרב באמצעיתו וצריך שש עשרה אמה. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

משנה ט

הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ עַל שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה,

מֻתָּר לְהָבִיא זֶרַע לְשָׁם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶֹה בְּצַלְמוֹן בְּאֶחָד שֶׁנָּטַע אֶת כַּרְמוֹ,

עַל שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמָּה,

וְהָיָה הוֹפֵךְ שְֹעַר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת לְצַד אֶחָד וְזוֹרֵעַ אֶת הַנִּיר,

וּבְשָׁנָה הָאַחֶרֶת הָיָה הוֹפֵךְ אֶת הַשֵֹּׂעָר לְמָקוֹם אַחֵר,

וְזוֹרֵעַ אֶת הַבּוּר -

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ.

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:

אַף הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ עַל שְׁמוֹנֶה שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, מֻתָּר.

ברטנורא משנה ט

הנוטע את כרמו שש עשרה אמה. שכל שורה של גפנים רחוקה מחברתה שש עשרה אמה.

מותר להביא זרע לשם. ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים מן השורה, כעבודת גפן יחידית.

צלמון. שם מקום.

הופך שער שתי שורות. כרם גדול היה, שכל שורה רחוקה מחברתה שש עשרה אמה, ולא היה רוצה לסכך גפנו על גבי תבואתו, והיה מצרף השורות שתים שתים, וראשי הגפנים דהיינו השער של כל שתים ושתים הופך לצד אחד אלו כלפי אלו, ונשאר המקום פנוי מצד זה ומצד זה וזורע, אלא שמניח ששה טפחים, ולשנה אחרת עושה להפך. שכך היה דרכם מקום שזורעים בו שנה אחת לשנה אחרת מניחים אותו בור בלא חרישה ובלא זריעה.

אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות מותר. קסברי כיון דרחוקות השורות שמונה אמות הוה ליה כגפן יחידית, ומניח סמוך לשורה ששה טפחים וזורע את השאר, ולא בעינן שש עשרה אמה אלא בכרם חרב אבל בנוטע מעיקרא כי מרחקי שמונה אמות דיו. וכן הלכה.