כלאים, פרק ז
משנה א
הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ,
אִם אֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ שְׁל שָׁה טְפָחִים,
לא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ,
אֲפִלּוּ הִבְרִיכָהּ בִּדְלַעַת אוֹ בְּסִילוֹן.
הִבְרִיכָהּ בְּסֶלַע,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ אֶלָּא שָׁל שׁ אֶצְבָּעוֹת -
מֻתָּר לְהָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ.
הָאַרְכּוּבָה שֶׁבַּגֶּפֶן
אֵין מוֹדְדִין לָהּ אֶלָּא מִן הָעִקָּר הַשֵּׁנִי.
ברטנורא משנה א
המבריך את הגפן בארץ. ועוברת ההברכה חוץ לששה טפחים, דבתוך ששה טפחים אפילו יש עפר על גבה שלושה טפחים אסור, משום עבודת גפן יחידית.
לא יביא זרע עליה. אבל מן הצד מותר, דזרעים לצדדים לא משתרשי, אלא שעושין העפר תיחוח ומלקין יסודות הכותל כשנזרעים אצלו, אבל אין השרשים שלהן מהלכין מן הצד. וטעמא דלא יביא זרע על הגפן המוברכת אפילו חוץ לעבודתה, לפי שהגפן רך ונכנסים שרשי הזרעים בגפן, והוי הרכבת ירק באילן. אבל שאר אילנות שאינן רכין שרי.
אפילו הבריכה בדלעת או בסלון. שתחב הגפן בתוך הדלעת או בתוך הסלון - אסור, משום דשרשי הזרעים נוקבים ומפלשין עד הגפן כשאין על גבה שלושה טפחים עפר. ומשום זרעים בדלעת לא מתסר כגון שהדלעת יבישה.
סלון. צינור ומרזב וסלון - אחד הוא. ובסלון של חרס דוקא מיירי, דבסלון של מתכת אין צריך עפר שלושה טפחים.
הבריכה בסלע. קשה. דסלע רך [מתפלש] ונפתח מן השרשים.
הארכובה שבגפן. גפן עקומה ונכפפת על גבי קרקע וחוזרת ונזקפת כמין ארכובה עקומה, כשבאים למדוד ששה טפחים שהן עבודת גפן יחידית, מודדין מן העיקר השני ממקום שהוא חוזר וזוקף. והני מילי כשאין העיקר הראשון נראה אלא דומה כאילו היא נטועה במקום כפיפתה, אבל אם העיקר הראשון נראה, וניכר שהוא שרש הגפן העקומה, אין מודדין אלא מן העיקר הראשון.
משנה ב
הַמַּבְרִיךְ שָׁלשׁ גְּפָנִים וְעִקָּרֵיהֶם נִרְאִים,
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה,
הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת;
וְאִם לָאו, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.
גֶּפֶן שֶׁיָּבְשָׁה, אֲסוּרָה וְאֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף צֶמֶר גֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ.
אַף עַל גַּבֵּי הַגֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
ברטנורא משנה ב
המבריך שלש גפנים. דרך המבריך כשיוצאין שתי זמורות מגפן אחת חופר בארץ ומשכיב הזמורה תחת הקרקע באותה גומא ומוציא ראשה מצד אחר ונעשית גפן, נמצא משלש גפנים עושים ששה. והוא הדין דהוי מצי למתני (המרכיב) [צ"ל המבריך] שתי גפנים משלש דבהכי הוו כרם דהא איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב.
ועקריהן נראין. שלא השכיב כל הגפן בקרקע (דא"כ) [צ"ל דאל"כ] לא היו שלש עושים שש גפנים אלא שהניח העיקר ועשה מגפן אחת שתי גפנים.
אם יש. בין גפן לגפן, לא פחות מארבעה ולא יותר משמונה מצטרפים, ואע"פ ששתים יונקות משרש אחד חשבינן כשתי גפנים.
גפן שיבשה אסורה. אסור לזרוע בתוך עבודתה משום מראית העין, ואם זרע אינה מקדשת. ולא מבעיא בחורף שאסור לזרוע תחתיה, דאיכא למיחש למראית העין, שכל הגפנים נראים כיבשים; אלא אפילו בקיץ דניכר שהיא יבשה אסור, משום דגם בקיץ איכא גפנים שנושרין עליהן ונראין כיבשים והן אינן יבשים.
צמר גפן. מוך שקורין קוטו"ן ואילן שלו דומה לגפן, אסור ואינו מקדש, לפי שאינו מין זרעים.
אף על גבי הגפן. אם זרעו על גבי גפן המוברכת בקרקע ואין על גבה עפר שלושה טפחים אסור ואינו מקדש. ואין הלכה כרבי מאיר ולא כר' אלעזר בר' צדוק שאמר משמו.
משנה ג
אֵלּוּ אוֹסְרִין וְלא מְקַדְּשִׁין:
מוֹתַר חָרְבָּן הַכֶּרֶם, מוֹתַר מְחוֹל הַכֶּרֶם,
מוֹתַר פִּסְקֵי עָרִיס, מוֹתַר אַפִּיפְיָרוֹת.
אֲבָל תַּחַת הַגֶּפֶן, וַעֲבוֹדַת הַגֶּפֶן, וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם,
הֲרֵי אֵלּוּ מְקַדְּשׁוֹת.
ברטנורא משנה ג
אלו אוסרים. המקום לזרוע בו.
ולא מקדשים. שאם זרע אין הזרע טעון שריפה.
מותר חרבן הכרם. כגון הא דתנן לעיל קרחת הכרם שש עשרה אמה, אם לא היו שם אלא ט"ו אמה וזרע שבע אמות, לא קידש. וכן מותר מחול הכרם י"ב אמה, אם לא היו שם אלא י"א אמה והרחיק ד"א מן הכרם וזרע את המותר - לא קדש.
מותר פסקי עריס. דתנן בפרקין דלעיל אם יש שם [ח'] אמות לא יביא זרע לשם, ואם הרחיק ששה טפחים מכאן וששה טפחים מכאן וזרע את המותר לא קדש. ופסקי עריס דנקט לרבותא, ואע"פ שיש עריס מכאן ועריס מכאן, וכ"ש בעריס אחד.
מותר אפיפירות. דתנן בפרקין דלעיל לא יביא זרע אל תחת המותר אם הביא לא קדש.
אבל תחת הגפן. כגון זמורה שנמשכה חוץ לעבודת הגפן וזרע תחתיה.
ועבודת הגפן. ששה טפחים שהם עבודת הגפן יחידית.
ועבודת הכרם. ארבע אמות.
משנה ד
הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ,
הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:
אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
ברטנורא משנה ד
וחייב באחריותו. לשלם לו את תבואתו. ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי, שאני הכא דקא עביד מעשה בידים.
אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ולא דמי לשאר איסורים שבתורה, כגון הנותן חלב ודם בקדירת חבירו או בשל בשר בחלב של חבירו דאוסרן, דשאני כלאים דכתיב בהו (דברים כב) "לא תזרע כרמך כלאים" דמשמע כרמך ולא כרם אחר, ורבנן אמרי לא תזרע כרמך, אין לי אלא כרמך, כרם אחר מנין? ת"ל כלאים – מכל מקום. ואין הלכה כר' יוסי [ולא כרבי שמעון] ולא כרבי עקיבא.
משנה ה
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
מַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית,
וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר:
אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
ברטנורא משנה ה
בשמיטה. אין לו בהם קנין גמור, שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו:
משנה ו
הָאַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו,
קוֹצְרוֹ אֲפִלּוּ בַּמּוֹעֵד.
עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים?
עַד שְׁלִישׁ.
יָתֵר מִכָּאן,
קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ, אֲפִלּוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס?
מִשֶּׁיִּשְׁקַע.
ברטנורא משנה ו
האנס שגזל כרם וזרעו.
ויצא מלפניו. שחזר הכרם לבעליו כשהוא זרוע.
קוצרו אפילו במועד. ואע"פ שאינו דבר האבד, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אעפ"כ מפני מראית העין התירו לקצור במועד שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם.
אי נמי: אם הוא ירא שמא יוסיף מאתים במועד, אז הוי דבר האבד, דאף על גבי דהאנס לא אסרן, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מכל מקום אם הוסיפו מאתיים לאחר שחזרה לבעלים קדש, דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סערתו הרוח לפניו, דתנן לעיל שקדש.
עד שליש. אית דמפרשי עד שליש בשכר הפועלים, שאם לא מצא פועלים אלא בשליש יותר על שכרן הראוי יתן כדי שיעקור הכלאים מיד, יותר על זה לא יתן, אלא קוצר כדרכן אע"פ שהכלאים משתהין בכרם. ואית דמפרשי עד שליש ממה ששוין פירות הכרם ותבואת השדה יתן לפועלים כדי לעקור הכלאים מיד, יותר משליש שווי פירות הכרם ותבואת הזרע לא יתן, אלא ימתין עד שיקצור כדרכו.
מאימתי נקרא אנס. כלומר מאימתי נקרא הכרם על שם האנס להחשב כשלו לאסרו בזריעה.
משישקע. שם הבעלים מן הכרם ויקרא ע"ש הגזלן, מאותה שעה תהיה הכרם חשובה כשלו ויקדש כל מה שיזרע בה.
משנה ז
הָרוּחַ שֶׁעִלְעֲלָה אֶת הַגְּפָנִים עַל גַּבֵּי תְּבוּאָה,
יִגְדֹּר מִיָּד.
אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס - מֻתָּר.
תְּבוּאָתוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה תַּחַת הַגֶּפֶן, וְכֵן בְּיָרָק,
מַחֲזִיר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה מִתְקַדֶּשֶׁת?
מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ.
וַעֲנָבִים?
מִשֶּׁיֵּעָשׁוּ כְּפוֹל הַלָּבָן.
תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן -
אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת.
ברטנורא משנה ז
הרוח שעלעלה. שסערה. רוח סערה מתרגמינן רוח עלעלא.
יגדור. כמו גודר בתמרים כלומר יחתוך וילקוט.
וכן בירק. [הנוטה] תחת הגפן.
יחזיר. התבואה והירק למקומן.
ואינו מקדש. אם לא החזיר אינו מקדש, דהא דתנן לעיל תחת הגפן אוסר ומקדש היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן. אבל כשעיקר התבואה עומדת חוץ לגפן, ונוטה תחת הגפן, אינו מקדש.
משתשריש. משעה שיתפשטו שרשים בקרקע. ואית דגרסי משתשליש כלומר משתביא שליש. דרחמנא אמר (דברים כב) "ותבואת הכרם", ופחות משליש לא מקרי תבואה.
וענבים משיעשו כפול הלבן. שאם זרע תבואה או ירק בכרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן, ועקר הזרע קודם שיגיעו הענבים להיות כפול הלבן, הרי זה לא קדש. וכן ענבים שנעשו כפול הלבן, וזרע בצדן תבואה או ירק, ולקט הזרע קודם שישריש, או קודם שיביא שליש למאן דגריס משתשליש, הרי זה לא קדש.
תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן. ונטע גפן בצד התבואה שיבשה כל צרכה, או זרע בצד [הענבים שבשלו] כל צרכן אינן מקדשות, דאמר קרא (דברים כב) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אינו מקדש עד שיהיה שם מלאת זרע ותבואת כרם, ותבואה וירק שלא השרישו או שלא הביאו שליש לא הגיעו לכלל מלאת זרע, וכן לאחר שיבשו שוב אינן קרוין מלאת זרע, וענבים קודם שיגיעו להיות כפול הלבן או לאחר שבשלו כל צרכן - אינן קרויין תבואת כרם.
משנה ח
עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם.
וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה וָזֶה אוֹסְרִין וְלא מְקַדְּשִׁין.
הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם -
אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר.
ברטנורא משנה ח
עציץ נקוב. שיש בו נקב כדי שרש קטן וזרע בתוכו.
מקדש בכרם. אם הניחו בכרם או בארבע אמות של עבודת הכרם מקדש כאילו נזרע בארץ.
אסורין ולא מקדשין. לא יביא זרע לתוכו לכתחלה, ואם הביא לא קדש דלא הוי כזורע בארץ. ואין הלכה כר' שמעון.
המעביר עציץ נקוב בכרם. עציץ נקוב שיש בו תבואה שהביאה שליש, והעבירו בכרם שיש בו ענבים כפול הלבן, ולא הניחו בארץ אלא העבירו תחת הגפנים בלבד, אם הוסיפו הזרעים בדרך העברתו חלק ממאתים על מה שהיו תחלה, אסור הזרע שבעציץ, אבל הגפנים לא קדשו כיון שלא הניחו בקרקע. ולעיל בפרק כרם שחרב פירשנו כיצד רואין אם הוסיף אחד ממאתים.