מעשר שני, פרק ב

משנה א

מַעֲשֵֹר שֵׁנִי נִתָּן לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה,

לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ.

לא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ,

אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.

אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי,

וְאֵין לוֹקְחִין בִּדְמֵי מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁמֶן מְפֻטָּם;

אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיַּיִן.

נָפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְתַבְלִין וְהִשְׁבִּיחוּ,

הַשְּׁבָח לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקַּפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי

וְהִשְׁבִּיחוּ,

הַשְּׁבָח לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ וְהִשְׁבִּיחָה -

הַשְּׁבָח לַשֵּׁנִי.

זֶה הַכְּלָל.

כָּל שֶׁשְּׁבָחוֹ נִכָּר, הַשְּׁבָח לְפִי חֶשְׁבּוֹן;

וְכָל שֶׁאֵין שְׁבָחוֹ נִכָּר, הַשְּׁבָח לַשֵּׁנִי.

ברטנורא משנה א

מעשר שני נתן לאכילה ולשתיה. דכתיב (דברים יד) "בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם", ושתיה בכלל אכילה. וסיכה כשתיה דכתיב (תהלים קט) "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".

לאכול דבר שדרכו לאכול. שאם קנה בכסף מעשר פת ונתעפשה, יין והקרים, תבשיל ונבאש, אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כדי שלא יפסדו מעות של מעשר שני. אי נמי בקש לאכול תרדין לחין חיין, או לכוס חטין חיות, אין שומעין לו, כיון שאין דרכן לאכלן כך.

אין מפטמין את השמן. לשים בתוכו עקרין וראשי בשמים, משום דבלעי השמן ואזיל לאבוד, שהשרשים אינן נאכלין.

ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם. משום דבעינן דבר השוה לכל אדם, וזה אינו אלא למפונקים ולמעונגים.

אבל מפטם הוא את היין. לעשותו ינומולין וכיוצא בהן.

נפל. לתוך יין של מעשר שני כשהוא חוץ לירושלים דבש ותבלין והשביח, חולקין את השבח לפי חשבון, כגון אם היין שוה שני סלעים ודבש ותבלין שוין סלע, והשביחו ועמדו על ארבעה סלעים, פודה את היין בשני סלעים ושני שלישי סלע.

קפלוטות. כרתי פורו"ש בלע"ז.

השבח לשני. ופודה את הפת בשויו, ואין חולקין השבח לעצים של חולין, אלא כל השבח למעשר שני, לפי שאין שבח עצים ניכר בפת.

כל ששבחו ניכר. ששבח החולין ניכר במעשר שני, שהוסיפו החולין על המעשר במדה ובמשקל, אבל אם לא הוסיפו אלא בטעם אע"פ שנתעלה בדמים מחמת הטעם, אין זה שבחו ניכר.

משנה ב

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין סָכִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם;

וַחֲכָמִים - מַתִּירִין.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אִם הֵקֵל בִּתְרוּמָה הַחֲמוּרָה, לא נָקֵל בְּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי הַקַּל?

אָמַר לָהֶם: מַה לֹּא אִם הֵקֵל בִּתְרוּמָה הַחֲמוּרָה,

מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בַּכַּרְשִׁינִים וּבַתִּלְתָּן;

נָקֵל בְּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי הַקַּל,

מְקוֹם שֶׁלֹּא הֵקֵל בַּכַּרְשִׁינִים וּבַתִּלְתָּן?!

ברטנורא משנה ב

רבי שמעון אומר אין סכין. קסבר לא ניתן שמן של מעשר שני לסיכה אלא לאכילה בלבד.

אם הקל בתרומה. שאתה מודה דמותרת בסיכה, כדתנן בפרק שמיני דשביעית וכן בתרומה וכן במעשר שני, ולא קא מפלגת בתרומה.

שהקל בכרשינין ובתלתן. של תרומה יותר מבמעשר שני, כדבעינן למימר לקמן, הלכך דין הוא נמי שנקל בסיכה גבי תרומה. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ג

תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי - תֵּאָכֵל צִמְחוֹנִים;

וְשֶׁל תְּרוּמָה -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל מַעֲשֶֹיהָ בְּטַהֲרָה, חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל מַעֲשֶֹיהָ בְּטֻמְאָה, חוּץ מִשְּׁרִיָּתָהּ.

ברטנורא משנה ג

תאכל צמחונים. כשהן ירקות לחין, ולא יניחם עד שיגדלו ולא יהיו ראויות לאכילה. אבל בתרומה תאכל בין צמחונין בין יבישים.

בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה. אע"ג דתלתן לאו אוכל גמור הוא, ואין תרומה נוהגת בו אלא לפי שנאכל לקצת בני אדם, הילכך נאכל בטומאה, מכל מקום לבית שמאי צריך שיהיו כל מעשיה בטהרה ובנטילת ידים, כדין כל שאר אוכלים של תרומה שהנוגע בהם צריך נטילת ידים תחלה, וטעמא כדי שידעו שהם תרומה ולא יאכלו לזרים.

חוץ מחפיפתה. שבלא נטילת ידים יכולים לחוף בהן ראשן. וכך היה דרכן לחוף ראשן בתלתן.

כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה במים, שצריך לשרותן בטהרה. שאם שורה אותן בלא נטילת ידים שרייתן מכשירתן לקבל טומאה, והוא מטמאן מיד בידיו. ואסרו זה בלבד משום היכר כדי שידעו שהיא תרומה.

משנה ד

כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵֹר שֵׁנִי יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים,

וְנִכְנָסִים לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאִין.

נִטְמְאוּ -

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ.

וְשֶׁל תְּרוּמָה -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטַהֲרָה וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שׁוֹרִין בְּטַהֲרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יֵאָכְלוּ צָרִיד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵֹיהֶן בְּטֻמְאָה.

ברטנורא משנה ד

כרשיני. בלשון ערבי כרסנ"א, ואינם מאכל אדם אלא מדוחק בשנות רעבון.

ונכנסים לירושלים ויוצאים. אע"ג דבשאר פירות קיימא לן דמעשר שני הנכנס לירושלים אין יכולין להוציאו משם, בכרשינין הקלו.

יתחלקו לעיסות. ואינו כשאר מעשר שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים, אבל כרשינים לפי שאינן מאכל אדם אין פודין אותן, דסבר ר"ט אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הלכך יתחלקו לעיסות טהורות של מעשר שני, וישימו בכל עיסה ועיסה מן הכרשינים הללו שנטמאו פחות פחות מכביצה, דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים, ולא מטמא אחרים, וככה יאכלו אותן.

וחכמים אומרים יפדו. כשאר מעשר שני. והלכה כחכמים.

שורין. במים ושפין על הבשר, בטהרה, בנטילת ידים, שסתם ידים שניות ופוסלות את התרומה.

ומאכילין. לבהמה.

יאכלו צריד. לשון יובש, כמו צריד של מנחות [פסחים כ.] שהוא מקום של המנחה שלא הגיע שם שמן. כלומר יאכלו יבשים שלא יהא עליהם משקה בשעת אכילה, כדי שלא יהיה ניכר שהוכשרו לקבל טומאה.

כל מעשיהם בטומאה. ואפילו השרייה. ואין הלכה כרבי עקיבא.

משנה ה

מְעוֹת חֻלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ -

מַה שֶּׁלִּקֵּט, לִקֵּט לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי עַד שֶׁיַּשְׁלִים,

וְהַשְּׁאָר חֻלִּין.

אִם בָּלַל וְחָפַן - לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

זֶה הַכְּלָל.

הַמִּתְלַקְּטִים - לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי,

וְהַנִּבְלָלִים - לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

ברטנורא משנה ה

מה שליקט ליקט למעשר. כל מה שמלקט הכל למעשר עד שישלים דמי מעשר. ויתנה ויאמר, אם כל מה שלקטתי הם מעות מעשר - מוטב, ואם לאו, אותם של מעשר שנשארו יהיו מחוללין על אלו.

ואם בלל וחפן. ואם לא ליקט אותן אחד אחד מכאן ומכאן, אלא שהיו בלולין ומעורבים, ולקח אותם מלא חפניו.

לפי חשבון. שאם לזה מנה ולזה מאתים, נותן לזה של מנה שליש ולזה של מאתים שני שלישים.

משנה ו

סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְשֶׁל חֻלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ -

מֵבִיא בְּסֶלַע מָעוֹת וְאוֹמֵר.

סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא,

מְחֻלֶּלֶת עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ,

וּבוֹרֵר אֶת הַיָּפָה שֶׁבָּהֶן, וּמְחַלְּלָן עָלֶיהָ;

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ.

מְחַלְּלִין כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת מִדֹּחַק,

וְלא שֶׁיִּתְקַיֵּם כֵּן, אֶלָּא חוֹזֵר וּמְחַלְּלָם עַל הַכֶּסֶף.

ברטנורא משנה ו

שנתערבו. ורוצה להוציא של חולין חוץ לירושלים.

מביא בסלע מעות. של נחשת שיש עליהם צורה, ששוין סלע של כסף.

ובורר את היפה שבהן. שבשני הסלעים, ומחלל אלו המעות עליה, והסלע השני והמעות נשארים חולין.

מדוחק. כשהוא דחוק ואינו יכול לעשות בדרך אחרת.

ולא שיתקיים כן. שישאיר המעות של נחושת מעשר, אלא חוזר ומחללם על הכסף. ואי קשיא ולמה מביא בסלע מעות, יקח אחד משני סלעים שנתערבו ויאמר: אם זו היא של מעשר מוטב ואם לאו הרי השני שהיא של מעשר מחוללת עליה. אי שריית ליה ליקח אחד מהן ולהתנות, חיישינן דלמא אתי למשקל חד מינייהו בלא תנאי.

משנה ז

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לא יַעֲשֶֹה אָדָם אֶת סְלָעָיו דִּינְרֵי זָהָב;

וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא.

אֲנִי עָשִֹיתִי לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת כַּסְפָּן דִּינְרֵי זָהָב.

ברטנורא משנה ז

לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב. סלעים של כסף שיש לו ממעות מעשר שני, לא יעשה אותם דינרי זהב, שמא ישהה עליותיו עד שיחליף סלעיו ויתבטל מלעלות לרגל. ובית הלל סברי לא גזרינן.

משנה ח

הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵֹר שֵׁנִי -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַסֶּלַע מָעוֹת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שֶׁקֶל כֶּסֶף וְשֶׁקֶל מָעוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵרוֹת עַל הַכֶּסֶף;

וַחֲכָמִים - מַתִּירִים.

ברטנורא משנה ח

הפורט סלע ממעות מעשר שני. מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני, ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך.

בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות. אם בא לפורטן יכול לפרוט כולן ולתת בשביל כל הסלע.

ובית הלל אומרים. לא יפרוט אלא חציין, שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבוא שם יהיה צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה, ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט, יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד. לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת, ולכשיכלו יפרוט בכסף שבידו מעט מעט.

שקל. הוא חצי סלע.

אין מחללין כסף ופירות על כסף. מי שיש לו חצי דינר כסף של מעשר ופירות של מעשר שוין חצי דינר, לא יצרפם יחד לחללם על דינר.

וחכמים מתירין. בכי האי גונא ע"י צירוף פירות, כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. אבל לחלל דינר כסף ופירות שוין דינר על חצי סלע שהוא שני דינרין, מודים חכמים שאין מחללים. והלכה כחכמים.

משנה ט

הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַסֶּלַע מָעוֹת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שֶׁקֶל כֶּסֶף וְשֶׁקֶל מָעוֹת.

הַדָּנִין לִפְנֵי -

חֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף וּבְדִינָר מָעוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף, וּבִרְבִיעִית מָעוֹת.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כֶסֶף.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יַנִּיחֶנָּה בַּחֲנוּת, וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ.

ברטנורא משנה ט

הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. שהיה מחליף סלע שבידו ונוטל פרוטות להוציאן לצרכי סעודת מעשר.

בית שמאי אומרים. אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות, יחליף.

ובית הלל אומרים. לא יחליף אלא חציין, שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקידם בעיר עד רגל אחר, והפרוטות מתעפשות, ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שולחני משתכר שני פעמים ומעשר שני נפסד.

הדנין לפני חכמים. שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי.

בשלושה דינרין כסף ובדינר מעות. הסלע הוא ארבעה דינרים, וכשבא להחליף הסלע לא יקח אלא בדינר אחד פרוטות ושלושה דינרים יהיו כסף.

רביעית כסף ברביעית מעות. בדינר רביעי של כסף לא יקח אלא ברביעיתו מעות של נחושת, ושלושה חלקים כסף. שנמצא לוקח מעות אחד מששה עשר בסלע בלבד.

ארבעה אספרי כסף. הדינר חמשה אספרי, ומטבע הוא בארץ יון ועד היום קורין לו אספרו. נמצא הסלע עשרים אספרי. וכשהוא מחלל הדינר יחללנו על ארבעה אספרי כסף ואספר אחד נחשת. נמצא לוקח נחשת אחד מעשרים בסלע בלבד.

יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. לא יחלל כלל על פרוטות שמא ישכח ויעשה אותן חולין, אלא יניח הסלע אצל החנוני ויאכל כנגדה עד שתכלה. ואין הלכה אלא כדברי בית הלל בלבד.

משנה י

מִי שֶׁהָיוּ מִקְצָת בָּנָיו טְמֵאִין וּמִקְצָתָן טְהוֹרִים,

מַנִּיחַ אֶת הַסֶּלַע וְאוֹמֵר.

מַה שֶּׁהַטְּהוֹרִים שׁוֹתִים, סֶלַע זוֹ מְחֻלֶּלֶת עָלָיו;

נִמְצְאוּ טְהוֹרִים וּטְמֵאִים שׁוֹתִים מִכַּד אַחַת.

ברטנורא משנה י

מקצת בניו טמאין ומקצתן טהורים. ורוצה שישתו יחד מכד אחד, והטמאים אסורים ביין הקנוי בדמי מעשר.

מניח את הסלע ואומר. מה שישתו הטהורים מן היין, לכשישתו תהא סלע זו מחוללת עליו מעכשיו. נמצא מה ששתו טהורים היה מעשר, ומה ששתו טמאים היה חולין. ואינו חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה, שאין היין קדוש בקדושת מעשר, אלא לכשישתו חוזר היין ששתו בלבד להיות מעשר למפרע.