מעשר שני, פרק ד
משנה א
הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת מַעֲשֵֹר שֵׁנִי מִמְּקוֹם הַיֹּקֶר לִמְקוֹם הַזּוֹל,
אוֹ מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר -
פּוֹדֵהוּ כְּשַׁעַר מְקוֹמוֹ.
הַמֵּבִיא פֵּרוֹת מִן הַגֹּרֶן לָעִיר, וְכַדֵּי יַיִן מִן הַגַּת לָעִיר -
הַשְּׁבָח לַשֵּׁנִי וִיצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ.
ברטנורא משנה א
המוליך. דוקא עבר והוליך, דלכתחילה אסור להוליכו ממקום למקום, אלא פודהו במקומו או מעלהו לירושלים.
כשער מקומו. כשער המקום שהוא בשעת פדיון בין לקולא בין לחומרא.
השבח לשני. מה ששוין בעיר יותר, הריוח של מעשר שני. ומה שהוציא להביאן מן השדה לעיר ישלם מביתו.
משנה ב
פּוֹדִין מַעֲשֵֹר שֵׁנִי כְּשַׁעַר הַזּוֹל.
כְּמוֹת שֶׁהַחֶנְוָנִי לוֹקֵחַ, לא כְּמוֹת שֶׁהוּא מוֹכֵר;
כְּמוֹת שֶׁהַשֻּׁלְחָנִי פּוֹרֵט, וְלא כְּמוֹת שֶׁהוּא מְצָרֵף.
וְאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵֹר שֵׁנִי אַכְסָרָה.
אֶת שֶׁדָּמָיו יְדוּעִים, יִפָּדֶה עַל פִּי אֶחָד;
וְאֶת שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִים - יִפָּדֶה עַל פִּי שְׁלשָׁה,
כְּגוֹן הַיַּיִן שֶׁקָּרַם, וּפֵרוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ, וּמָעוֹת שֶׁהֶחֱלִיאוּ.
ברטנורא משנה ב
פודין מעשר שני. יכול לפדות אם ירצה כשער הזול, כדמפרש ואזיל.
כמות שהחנוני לוקח. שהוא לוקח בזול כדי להשתכר.
לא כמות שהוא מוכר. שהוא מוכר ביוקר ביותר ממה שקנה.
כמות שהשולחני פורט. הבא לחלל פרוטות של מעשר על סלע, מחשב הסלע בפרוטות הרבה, כשולחני הזה כשבא ליקח פרוטות מבני אדם ולתת להם סלע שהוא לוקח פרוטות הרבה.
ולא כמות שהוא מצרף. כשמצרף השולחני פרוטות לתת לבני אדם בחלוף הסלע, נותן להם פחות.
אכסרה. בלא מדה ובלא משקל, אלא כמה אתה נותן בכרי זה או במלוא חפנים הללו.
על פי אחד. בשומת לוקח אחד.
על פי שלושה. שמאים בקיאין, ואפילו אחד מהן עובד כוכבים ואפילו אחד מהן בעלים.
קרם. התחיל להחמיץ, וגירסא אחרת שקסס. ודוגמתו בבבא בתרא [דף צג:] מקבל עליו עשר קוססות למאה.
משנה ג
בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: בְּסֶלַע, וְאַחֵר אוֹמֵר: בְּסֶלַע -
בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: בְּסֶלַע, וְאַחֵר אוֹמֵר: בְּסֶלַע וְאִסָּר -
אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִסָּר קוֹדֵם,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן.
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁית -
בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה.
ברטנורא משנה ג
מפני שהוא מוסיף חומש. כדכתיב (ויקרא כז) "ואם גאול יגאל איש ממעשרו", על שלו מוסיף חומש ולא על של חבירו.
בסלע ואיסר. האיסר הוא אחד מששה ותשעים בסלע.
מפני שהוא מוסיף על הקרן. ותוספת כל שהוא דקרן עדיפא, מפני שעל החומש יכול להערים כדתנן לקמן.
ובין שנתן לו במתנה. הטבל, קודם שהפריש ממנו מעשר נתן לו במתנה. דאילו מעשר שני לאחר שהופרש, קיימא לן כמאן דאמר ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה.
משנה ד
מַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי.
כֵּיצַד?
אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים.
הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ וּפְדֵה לָךְ מַעֲשֵֹר שֵׁנִי זֶה.
אֲבָל לא יֹאמַר כֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,
לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים,
מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ.
ברטנורא משנה ד
לעבדו ולשפחתו העברים. שאין גופן קנוי.
ופדה לך. בהן מעשר שני לעצמך.
מפני שידן כידו. דמה שקנה עבד קנה רבו. ובנו קטן נמי זכייתו לאביו דמציאת קטן לאביו.
משנה ה
הָיָה עוֹמֵד בַּגֹּרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת,
אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ.
הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת.
ברטנורא משנה ה
היה עומד בגורן. ורוצה להערים ולפדות מעשר שני בלא חומש.
ואין בידו מעות. כדי שיתנם לחברו, שיפדה בהן המעשר בלא חומש.
הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. ודוקא שנתן אותם לו בטבלן קודם שיפריש מעשר שני, כדפרשינן לעיל.
משנה ו
מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵֹר בְּסֶלַע,
וְלא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם -
נוֹתֵן לוֹ סֶלַע וּמִשְֹתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.
מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵֹר בִּשְׁתַּיִם,
וְלא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע -
נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מֵחֻלִּין, וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.
אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ, נוֹתֵן לוֹ מִדְּמַאי.
ברטנורא משנה ו
משך ממנו מעשר בסלע. המוכר מעשר שני, כדי שיתחלל על דמי המכירה ויהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר, דבכי האי גונא שרי למכרו. והא דתנן בפרק קמא אין מוכרין אותו, היינו להוליכו לירושלים, ולא שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר. וכשמשך המעשר לקנותו היה שוה סלע, ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד בשתים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר.
נותן לו סלע. לפי שקנאו במשיכה, ומרויח הלוקח סלע שנתייקר. וצריך לפדותו כשער של עכשיו בשתי סלעים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר. והסלע אחד של מעשר שני שלו ואוכלו בירושלים.
עד שעמד בסלע. וצריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה, והוא נפדה בסלע אחד כשער של עכשיו. הלכך נותן לו דמי סלע מדמי חולין שלו, ובו נפדה המעשר, והסלע השני נותן לו מדמי מעשר שני שלו. ואין זה כפורע חובו ממעות מעשר שני, לפי שבתחלת המקח היה עומד לכך שיאכל המוכר שתי סלעים בירושלים אם לא הוזל.
אם היה עם הארץ נותן לו מדמיו. ואם היה המוכר עם הארץ, נותן לו שתי הסלעים מדמי החולין שלו, לפי שאין מוסרין דמי מעשר לעם הארץ. ואית דגרסי מדמאיו אם יש לו דמי מעשר של דמאי נותן לו סלע אחד מאותן דמים, דמוסרין דמי דמאי לעם הארץ.
משנה ז
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְלא קָרָא שֵׁם -
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.
הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ,
וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ וְלא פֵּרַשׁ -
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.
ברטנורא משנה ז
ולא קרא שם. לא אמר זה פדיון מעשר שני.
צריך לפרש. ולומר זה פדיונו. והלכה כר' יוסי.
ולא פירש. לא אמר הרי זה גיטך או הרי את מקודשת.
ר' יוסי אומר דיו. כיון שעסוקים באותו ענין, ומתוך אותן הדברים עמד וגירש או קדש, אין צריך לפרש. והלכה כר' יוסי.
משנה ח
הַמַּנִּיחַ אִסָּר וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ,
וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּפֻנְדְּיוֹן -
אוֹכֵל עָלָיו עוֹד אִסָּר.
הַמַּנִּיחַ פֻּנְדְּיוֹן וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ,
וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּאִסָּר -
אוֹכֵל עָלָיו עוֹד פְּלָג.
הַמַּנִּיחַ אִסָּר שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי,
אוֹכֵל עָלָיו אַחַד עָשָֹר בְּאִסָּר וְאֶחָד מִמֵּאָה בְּאִסָּר.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל עֲשָֹרָה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּוַּדַּאי אַחַד עָשָֹר, וּבַדְּמַאי עֲשָֹרָה.
ברטנורא משנה ח
המניח איסר. להיות מחלל עליו פירות מעשר שני. וכבר חלל.
ואכל עליו עד חציו והלך למקום אחר. והוליך האיסר עמו, ושם הוא שוה פונדיון, ובתחלה לא היה יוצא אלא בחצי פונדיון, שהפונדיון שני איסרין, נמצא לפי מה שהוא יוצא עכשיו שנשאר בו איסר של חולין, ולפיכך אוכל עליו עוד איסר.
אוכל עליו עוד פלג. חצי איסר, ולא אמרינן כיון שאינו שוה אלא איסר הרי אכלו כולו.
המניח איסר של מעשר שני. להיות אוכל עליו חולין שלו בקדושת מעשר, ואכל עליו עד אחד עשר באיסר, ואחד ממאה באיסר, יצא כל האיסר לחולין. פי' אם היה אותו איסר ממעות מעשר שני של דמאי, ואכל עשרה חלקים מאחד עשר חלקים שבו, כגון שאחד עשר רמונים שוין איסר, ואכל עליו עשרה רמונים, ונשאר בו עדיין חלק מאחד עשר בקדושת מעשר, יצא כולו לחולין. ואם היה האיסר ממעות מעשר שני של ודאי, ואכל עליו עד שנשאר בו אחד ממאה, כגון שמאה תאנים נמכרים באיסר, ואכל עליו תשעים ותשעה, יצא כולו לחולין.
ובית שמאי אומרים הכל עשרה. אחד ודאי ואחד דמאי, כשלא נשאר באיסר אלא עשיריתו יצא לחולין. כגון שהיו עשרה רמונים נמכרין באיסר, ואכל עליו תשעה יצא לחולין. ואם נשאר בו יותר, כגון שלא אכל אלא שמונה צריך לאכול כנגדו.
ובית הלל אומרים בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה. אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד [אחד], לפי שכל מה שהוא פחות משוה פרוטה אין חוששין לו, לא לענין גזל, ולא לענין נהנה מן ההקדש. ופרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר הוא שמונה עשיריות של פרוטה דהיינו פרוטה פחות חומש, נמצא כשתוסיף עליו חומש דהוא רביע מלגו היינו חומשא מלבר יהיה [בין] הכל פרוטה, ולפיכך חוששים לה, ואם יהיה פחות מעשיריתו אין חוששים לו, שאפילו עם תוספת החומש יהיה בו פחות משוה פרוטה. ולפיכך אמרו בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה, לפי שאין חייבין חומש על הדמאי, ועשיריתו הוא פחות משוה פרוטה, והלכה כבית הלל.
משנה ט
כָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאִים, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין,
אֲפִלּוּ דִּינָר זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת.
מָצָא בְּתוֹכָן חֶרֶשׁ וְכָתוּב עָלָיו: מַעֲשֵֹר,
הֲרֵי זֶה מַעֲשֵֹר.
ברטנורא משנה ט
כל המעות הנמצאים בכל מקום, בין ברגל בין בשאר ימות השנה. ובירושלים בשאר ימות השנה חוץ מימות הרגל.
הרי אלו חולין. ואין חוששין להם שמא מעות של מעשר שני הם.
אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות. שאין דרך לערבן יחד, ואיכא למימר הללו מעות של מעשר שני שרגילין לחלל המעשר על דינרי זהב, והנשאר שאינו מגיע לדינר זהב מחללו על הכסף, והמותר על מעות של נחשת, ומערבין אותן יחד, אפילו הכי לא חיישינן.
מצא בתוכן. בתוך הכיס או הצרור שהמעות נתונים בתוכו.
משנה י
הַמוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו: "קָרְבָּן" -
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה שֶׁל חֶרֶס,
הוּא חֻלִּין, וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן.
וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת,
הוּא קָרְבָּן, וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ חֻלִּין.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין חֻלִּין לְקָרְבָּן.
ברטנורא משנה י
הוא חולין. שאין דרך בני אדם להקדיש חרסין לבדק הבית, ועל שם מה שבתוכו נכתב.
הוא קרבן. כלומר הקדש.
חולין לתוך קרבן. והכל קרבן. ולא אפליגו רבנן עליה דר' יהודה אלא בשל מתכת בלבד, דבשל חרס מודו שהוא חולין ומה שבתוכו קרבן. והלכה כחכמים.
משנה יא
הַמוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו
ק' - קָרְבָּן, מ' - מַעֲשֵֹר, ד' - דְּמַאי,
ט' - טֶבֶל, ת' - תְּרוּמָה,
שֶׁבְּשָׁעַת סַכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין ת' תַּחַת תְּרוּמָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֻּלָּם שְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הֵם.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֲפִלּוּ מָצָא חָבִית, וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת,
וְכָתוּב עָלֶיהָ: תְּרוּמָה - הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין,
שֶׁאֲנִי אוֹמֵר.
אֶשְׁתְּקַד הָיְתָה מְלֵאָה פֵּרוֹת תְּרוּמָה וּפִנָּהּ.
ברטנורא משנה יא
קוף קרבן. הקדש.
ד' דמאי. לקוח מעם הארץ.
בשעת הסכנה. שגזרו שלא לקיים המצות.
שמות בני אדם הן. אותיות של ראשי שמות, קוף קהת, ד' דניאל, ט' טוביה. והכל חולין.
אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה. ורבנן סברי אם איתא דפינה לתרומה מגרר הוה גריר לה ולא היה מניח שם תרומה כתוב שם. ואין הלכה כרבי יוסי.
משנה יב
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ.
מַעֲשֵֹר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ", וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת -
הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין.
הָיָה שָׁם מָנֶה, וּמָצָא מָאתַיִם -
הַשְּׁאָר חֻלִּין.
מָאתַיִם, וּמָצָא מָנֶה -
הַכֹּל מַעֲשֵֹר.
ברטנורא משנה יב
הרי אלו חולין. מה שמצא הוי חולין, שאני אומר מעשר שני ניטל.
הרי שם מנה. אמר לו אביו הרי שם מנה של מעשר שני ומצא מאתים, מנה מעשר ומנה חולין. ולא אמרינן המנה של מעשר ניטל ואלו אחרים הן.
מאתים ומצא מנה. אמר לו אביו הרי שם מאתים ומצא מנה המנה שמצא מעשר.