מעשרות, פרק ה

משנה א

הָעוֹקֵר שְׁתָלִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ -

פָּטוּר.

לָקַח בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, פָּטוּר.

לָקַט לִשְׁלוֹחַ לַחֲבֵרוֹ, פָּטוּר.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִמְכָּרִים בַּשּׁוּק, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.

ברטנורא משנה א

העוקר שתלים. נטיעות אחר שצמחו וגדלו קצת עוקרין אותן ושותלין אותם במקום אחר, והם מתעבים ומתרחבים ומתגדלין שם.

פטור. אפילו ראו פני הבית, מפני שעדיין לא נגמרה מלאכתן.

לקח במחובר לקרקע. הקונה פירות כשהן מחוברין פטור, שאין המקח קובע למעשר אלא בקונה בתלוש, לא במחובר.

לקט. שתילין לשלוח לחברו פטור.

אם יש כיוצא בהם נמכרים בשוק. חשיבי כאילו נגמרה מלאכתן. ואין הלכה כראב"ע.

משנה ב

הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ,

וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע - חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן.

בְּצָלִים, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ בָּעֲלִיָּה - טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא.

נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפֹּלֶת, וְהֵם מְגֻלִּים - הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָֹּׂדֶה.

ברטנורא משנה ב

ונוטע בתוך שלו לזרע [שיתבשל] בהם הזרע במקום נטיעתן.

מפני שהוא גרנן. עקירתן הוא גרנן, שאין להם גורן אחר להתחייב במעשר, דזרען פטור מן המעשר דכתיב (ויקרא כו) "מזרע הארץ", ולא כל זרע, פרט לזרעוני גינה שאינן נאכלין, ונמצא שנגמרה מלאכתן ואסור לנוטען עד שיעשר.

טהרו מלטמא. דכזרועין דמו, והתורה רבתה בטהרת זרעים, דכתיב (שם יא) "על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא". אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו, ובחזקתן הן למעשר ולשביעית, ואפילו לטהרת טומאה, דוקא השרישו בעליה שיש תחתיהן עפר המעזיבה, אבל השרישו בקופה כתלושים דמי אף לענין טומאה.

והן מגולין. העלין שלהן, כדרך גדילתן. כנטועים בשדה דמו, והתולש מהן בשבת חייב, וחייבין בשביעית ובמעשרות.

משנה ג

לא יִמְכֹּר אָדָם אֶת פֵּרוֹתָיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת,

לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְֹרוֹת,

וְלא בַּשְּׁבִיעִית לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית.

וְאִם בִּכְּרוּ,

נוֹטֵל אֶת הַבַּכּוּרוֹת וּמוֹכֵר אֶת הַשְּׁאָר.

ברטנורא משנה ג

לא ימכור אדם פירותיו וכו'. דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) .

ואם בכרו. אם יש בהן בכורות שהגיעו לעונת מעשרות והשאר לא הגיעו, נוטלן ומוכר את השאר.

משנה ד

לא יִמְכֹּר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת גִּפְתּוֹ, וְאֶת זַגָּיו,

לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְֹרוֹת, לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין;

וְאִם הוֹצִיא - חַיָּב בַּמַּעַשְֹרוֹת וּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה;

שֶׁהַתּוֹרֵם,

בְּלִבּוֹ עַל הַקֻּטָּעִים, וְעַל הַצְּדָדִים וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן.

ברטנורא משנה ד

תבנו. שבולין שנדושו ופעמים נשאר בהן חטין.

גפתו. פסולת של זיתים.

זגיו. פסולת של ענבים.

להוציא מהן משקין. אגפתו וזגיו קאי.

על הקטועין. שבולות קטועות שלא נדושו.

ועל הצדדין. צדי הכרי. וכן התורם בבור, בלבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין. והתורם בבית הבד, בלבו על מה שבתוך הגפת.

משנה ה

הַלּוֹקֵחַ שְֹדֵה יָרָק בְּסוּרְיָא -

אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת, חַיָּב;

וּמִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת, פָּטוּר;

וְלוֹקֵט כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף יִשְֹכֹּר פּוֹעֲלִים וְיִלְקֹט.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּזְמַן שֶׁקָּנָה קַרְקַע;

אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע -

אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת, פָּטוּר.

רַבִּי אוֹמֵר: אַף לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

ברטנורא משנה ה

הלוקח שדה ירק. מן הנכרי.

בסוריא. הם ארצות שכבש דוד, כגון דמשק וארם נהרים וארם צובה. ובמקצת דברים עשאום כארץ ישראל ובמקצתן לא.

אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב. הואיל ובשעה שבאים לידי חיוב ברשותו של ישראל הם. אבל אם הגיע עת החיוב ברשות העובד כוכבים פטור, דלדבר זה עשו סוריא ככבוש יחיד ולאו שמיה כבוש.

ולוקט כדרכו. ופטור מלעשר אף מה שנוסף ברשותו. אבל פועלים לא ישכור, דחיישינן דלמא אתי למעבד הכי אף בשדה שלקח עד שלא בא לעונת המעשרות. ורבי יהודה לא גזר.

פטור. כיון שאין לו בגוף הקרקע כלום.

רבי אומר אף לפי חשבון. אמילתיה דתנא קמא קאי, והכי קאמר: כי היכי דמחייב אם לקח עד שלא בא לעונת המעשרות לעשר על הכל, הכי נמי מחייב אם הגיע לעונת מעשרות לעשר לפי חשבון שנתוסף ברשותו, כגון אם הביאו שליש ביד הנכרי, חייב לעשר על שני שלישים שנתוספו ברשותו. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

משנה ו

הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה, וּמָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ -

פָּטוּר.

רַבִּי יְהוּדָה - מְחַיֵּב.

מָצָא יוֹתֵר עַל כְּדֵי מִדָּתוֹ -

מוֹצִיא עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

ברטנורא משנה ו

המתמד. הנותן מים בחרצנין ובזגין או בשמרים נקרא מתמד. והכא מיירי בנותן מים בשמרים דוקא.

ומצא כדי מדתו. לאו דוקא כדי מדתו, דאפילו נתן שלושה כדות של מים, ומצא שלושה וחצי פטור, עד שיתן שלושה וימצא ד'.

פטור. ואע"ג דשמרים יהבי בהו טעם, פטור, דטעם שמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא.

רבי יהודה מחייב. דסבר אי אפשר שיצאו כל המים לחוץ, אלא נשאר חצי כד של מים בתוך השמרים, ונמצא שאלו השלושה כדות וחצי שיצאו יש בהן כד אחד של יין ושנים וחצי מים, והוו כיין מזוג, שכן דרך מזיגת היין. ואין הלכה כרבי יהודה.

מצא יותר מכדי מדתו. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה.

מוציא עליו ממקום אחר. אף ממקום אחר, כלומר לא מיבעיא מיניה וביה דשרי, אלא אף ממקום אחר יכול לעשר לפי חשבון היתר על מדתו.

משנה ז

חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁלָּנוּ בְּצַד הָעֲרֵמָה הַחַיֶּבֶת -

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים,

שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמִּדָּבָר הַגָּמוּר הָיוּ גּוֹרְרִין כָּל הַלַּיְלָה.

ברטנורא משנה ז

שלנו. לינת לילה.

הערימה החייבת. הכרי שנתחייב במעשר, כההיא דתנן בפרק קמא ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה.

משנה ח

שׁוּם בַּעַל בֶּכִי, וּבָצָל שֶׁל רַכְפָּא,

וּגְרִיסִין הַקִּילָקִין, וְהָעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַקַּרְקָס;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף הַקָּטְנִים -

פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְֹרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית.

זֶרַע לוּף הָעֶלְיוֹן,

זֶרַע כְּרֵשִׁים, זֶרַע בְּצָלִים, זֶרַע לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת,

וּשְׁאָר זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִים - פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְֹרוֹת,

וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית;

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן תְּרוּמָה, הֲרֵי אֵלּוּ יֵאָכְלוּ.

ברטנורא משנה ח

שום בעל בכי. שום חריף שהאוכלו בוכה ועיניו זולגות דמעות. ולי נראה שום הגדל בהר הלבנון, שכן בערבי קורין ללבנון בע"ל.

רכפא. שם מקום.

גריסין הקילקין. גריסין של פול הבאים מן הקלקי, שם מקום, והן מרובעות כדתנן בנגעים כגריס הקלקי המרובע.

ועדשים המצריות. ראשן אחד חד, והמינין הללו כולם הם מדבריות וחזקתן מן ההפקר לפי שאינן נזרעים בגינה, לפיכך פטורים מן המעשרות.

אף הקורקס. בערבי קלקא"ס, והוא מין ממיני הכרוב.

הקוטנים. ממיני העדשים. והלכה כסתם משנה.

ונלקחים מכל אדם. אף מן החשודים למכור פירות שביעית.

זרע הלוף העליון. אני שמעתי הלוף השוטה. אבל זרע הלוף הפקח חייב.

אי ורמב”ם פי' שהמשנה מסורסת: זרע העליון של לוף. ולוף הוא ממיני הבצלים.

שאע"פ שאביהן תרומה. אע"פ שאחד מכל אלו זרעוני גינה שאינם נאכלים הן תרומה, וזרען, הרי הגדולים נאכלין. ולא אמרינן גדולי תרומה תרומה אלא כשהזרע הזרוע הוא מדברים הראויין לאכילה.

שאביהן. הזרע, שהוא אב למה שגדל ממנו.

סליק מסכת מעשרות