פאה, פרק ב

משנה א

וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה:

הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית,

וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים,

וּשְׁבִיל הָרַבִּים,

וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים,

וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.

וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ.

ברטנורא משנה א

אלו מפסיקין. בין שדה לשדה ויהיו נחשבים כשתי שדות, לענין שאם הניח פאה באחת מהן על חברתה לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא יט) "פאת שדך", שלא יניח פאה משדה לחברתה.

הנחל. נהר.

והשלולית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, שאמות אחרות של מים שותות ממנה.

ודרך היחיד. ד' אמות.

ודרך הרבים. שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה, דבעי למתני סיפא שכל אלו אין מפסיקין באילן, וקמ"ל דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה שש עשרה אמה אינה מפסקת באילן.

שביל הרבים ושביל היחיד. שביל זוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא. ואשמעינן דאפילו שביל דרבים אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים, מפסיק בין השדות הזרועות, ואי לא - לא מפסיק.

הבור. שדה שאינה זרועה. "והאדמה לא תשם" (בראשית מז) מתרגמינן "וארעא לא תבור".

והניר. חרישה. "כמו נירו לכם ניר" (ירמיה ד) .

וזרע אחר. כגון ששתי השדות זרועים חטים וביניהם קרקע זרוע מין אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר כדי שלושה תלמים של מענית המחרישה.

והקוצר לשחת מפסיק. דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה. שחת - תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ב

אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַפְסֶקֶת.

וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבוֹר בְּכֵלָיו

הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

ברטנורא משנה ב

אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שהיא רחבה כל כך עד שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן.

ר' יהודה אומר מפסקת. ופליג אתנא קמא דאמר לעיל על שלולית, דהיינו אמת המים, דבכל ענין מפסיק, ור' יהודה סבר דאם יכולה להקצר כאחת אינה מפסקת. והלכה כר' יהודה.

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. הר שחודו זקוף ואין בקר בכליו יכולין לעבור שם, ומפסיק בין שתי השדות.

הוא נותן פאה לכל. כלומר נותן פאה אחת לכל שתי השדות ולא חשיב הפסק. הואיל והם נעדרים במעדר, כלומר שבני אדם חופרים אותו הר בכלי שחופרים בו את הקרקע, אין זה הפסק. שהרואה אומר אין זה קרקע בור, אלא למחר חופרים אותו במעדר וזורעים אותו, ושתי השדות הם אחת.

משנה ג

הַכֹּל מַפְסִיק לִזְרָעִים,

וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָּדֵר.

וְאִם הָיָה שֵֹעָר כּוֹתֵשׁ

אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

ברטנורא משנה ג

הכל מפסיק לזרעים. מפרש בגמרא בירושלמי דהכל לאתויי סלע שהיה עובר על פני כל השדה. אם צריך הוא לעקור את המחרישה מצד זה כדי לתת אותה לצד זה, מפסיק.

אלא גדר. גבוה עשרה טפחים.

שער כותש. ענפי האילן קרויין שער. ופירוש שער כותש, שהנופות של אילנות מתערבין זה עם זה למעלה מן הגדר כעלי זה התקוע במכתש.

משנה ד

וְלֶחָרוּבִין

כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא,

נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ,

וְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ.

אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר.

ברטנורא משנה ד

כל הרואים זה את זה. כל זמן שהעומד אצל אחד מהאילנות יכול לראות האילן האחר, אע"פ שיש ביניהן גדר, אינו מפסיק, ולוקח פאה מאילן אחד על חבירו.

לזיתים שהיו להם בכל רוח. פאה אחת היו נותנים על כל הזיתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר, ופאה אחרת על כל הזיתים שהיו להם לצד מערבה, וכן לארבע רוחות.

שהיו להם בכל העיר. אין נותנים כי אם פאה אחת לכולן, אע"פ שאין רואין זה את זה, ואין הלכה כרבי אליעזר בר' צדוק שאמר משמו, אבל הלכה כרבן גמליאל.

משנה ה

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָֹדֵהוּ מִין אֶחָד,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵֹהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת

נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת.

זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין,

אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָֹאָן גֹּרֶן אַחַת

נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָֹדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין.

עֲשָֹאָן גֹּרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת;

שְׁתֵּי גְרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

ברטנורא משנה ה

שני מיני חטין. כגון שחמתית ולבנה.

משנה ו

מַעֲשֶֹה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,

וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ.

אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר: מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת,

שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי,

בְּזוֹרֵעַ אֶת שָֹדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין.

אִם עֲשָֹאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת;

שְׁתֵּי גְרָנוֹת - נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

ברטנורא משנה ו

הלבלר. הסופר.

הזוגות. הם כל אותן שנים שנים הנזכרים בפרק קמא דמסכת אבות, שקבלו שנים מפי שנים [עד] מפי שמעון הצדיק.

משנה ז

שָֹדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גּוֹיִם, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים,

שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְּהֵמָה - פְּטוּרָה.

קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ - פְּטוּרָה,

שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה.

ברטנורא משנה ז

שדה שקצרוה כותים. לעצמן. ולא שקצרוה פועלי כותים לישראל, דאז הוי כאילו קצרוה ישראל.

קרסמוה נמלים. דרך הנמלה לחתוך קנה השבולת מלמטה. ולזה קורים קרסום, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ) .

פטורה. דכתיב גבי פאה 'ובקצרכם', עד שתהיו אתם הקוצרים.

שחובת הקציר בקמה. כלומר חובת הפאה של זה הניחה בקמה. ונהי דאם כלה שדה, חזרה פאה לעומרים וחייב להפריש פאה מן העומרים, הני מיליה היכא דכלה הוא, אבל הכא הוא לא כלה.

משנה ח

קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ

נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצַר.

קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ

הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ

הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר,

הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

ברטנורא משנה ח

הלוקח נותן פאה לכל. שחובת הפאה ממה שקצר נשאר בזה החצי שקנה הלוקח, והוי כאילו לא מכר לו אלא מה שנשאר בשדה אחר שיוציא ממנה הפאה שראוי להוציא מאותה שדה. וכן הפודה מיד הגזבר מוציא מן החצי שפדה, הפאה הראויה לשדה כולה.