פאה, פרק ז
משנה א
כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָֹּׂדֶה,
אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְטוֹפָה בְּשָׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ
אֵינוֹ שִׁכְחָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָֹיו וּבִמְקוֹמוֹ;
בִּשְׁמוֹ שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵּישָׁנִי;
בְּמַעֲשָֹיו שֶׁהוּא עוֹשֶֹה הַרְבֵּה;
בִּמְקוֹמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה.
וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים
שְׁנַיִם שִׁכְחָה וּשְׁל שָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים.
ברטנורא משנה א
כל זית. כזית הנטופה בשעתו. על שם שהוא נוטף שמן קראו לו נטופה, אע"פ שאינו נוטף בכל שנה, הואיל והעלו לו שם זה על שהוא נוטף בשעתו, אם שכחו אינו שכחה, דכתיב (דברים כד) "ושכחת עומר בשדה", עומר שאתה שוכחו לעולם, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן.
שופכני. שזיתיו שופכים שמן הרבה.
בישני. שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן שיוצא ממנו יותר מחביריו.
שהוא עושה הרבה. זיתים מרובים.
שנים שכחה. סתם מתניתין כבית הלל דאמרי לעיל שנים לעניים.
רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים. לא אמר רבי יוסי אלא בזמן שבא אדרינוס קיסר והחריב את כל הארץ, ולא היו זיתים מצויין, אבל בזמן שזיתים מצויין, מודה רבי יוסי דיש שכחה לזיתים. וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה או שופכני או בישני - יש להם שכחה.
משנה ב
זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים,
וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה.
זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ;
אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ,
אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בְּשָׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ
יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַּחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְּרֹאשׁוֹ.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא.
ברטנורא משנה ב
שלוש שורות של שני מלבנים. שלוש שורות של אילני זיתים, ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות התבואה שבין הזיתים דתנן לעיל בריש פרק ג', וכן בין שורה שניה לשלישית, ושכח אילן אמצעי שבשורה האמצעית, אינה שכחה, שהאילנות שסביביו הסתירוהו, ודמי לחפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו, דתנן לעיל דאינו שכחה.
במה דברים אמורים: אמתניתין דלעיל קמהדר, דתנן בזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה, עד שיהיה בו סאתים.
כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. אם נזכר בעל הזיתים מן הזיתים ששכח באילן בעוד שיש לו זיתים תחתיו, יכול לחזור וללקטן, ולא חשיבא שכחה מה ששכח בראש האילן, אלא לאחר שלא נשארו לו זיתים תחת האילן.
רבי מאיר אומר משתלך המחבא. כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו, אבל כל זמן שלא בדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אף על פי שאין זיתים תחתיו, יכול לחזור וללקט. ואין הלכה כרבי מאיר.
משנה ג
אֵיזֶהוּ פֶּרֶט?
הַנּוֹשֵּׁר בְּשָׁעַת הַבְּצִירָה.
הָיָה בּוֹצֵר,
עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ וְנִפְרַט
הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בּוֹצֵר,
הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים;
עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב, כח*) "אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים".
ברטנורא משנה ג
איזהו פרט. האמור בתורה (ויקרא יט) "ופרט כרמך לא תלקט".
עקץ. חתך.
הוסבך בעלים. נקשר ונאחז בעלים ועל ידי כך נפל ונפרט.
הרי הוא של בעל הבית. שלא נפרט דרך בצירה.
המניח כלכלה בשעה שהוא בוצר. נותן סל תחת הענבים שיפול הפרט לתוכו.
הרי זה גוזל את העניים. דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ.
אל תסג גבול עולים. מפורש לעיל בפרק ה'.
משנה ד
אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת?
כָּל שֶׁאֵין לָהּ לא כָּתֵף וְלא נָטֵף.
אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
אִם סָפֵק לָעֲנִיִּים.
עוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכּוּבָּה
אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;
וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.
גַּרְגֵּר יְחִידִי
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶשְׁכּוֹל;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹלֶלֶת.
ברטנורא משנה ד
איזו היא עוללת. האמורה בתורה (שם) "וכרמך לא תעולל".
כתף. השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה, וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מפוזרים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף.
נטף. הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט, שרגילים להיות תלוים שם ענבים הרבה, ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטף. ובלשון מקרא קורא לאשכול שאין לו לא כתף ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש.
אם ספק. שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאילו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה, דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו.
שבארכובה. יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה והבוצר קוצצה, והיא נקראת רכובה, ופעמים שיש בה עוללות עם האשכלות.
נקרצת. נקצצת ונחתכת, ודוגמתו שנינו ביומא (לא.) "קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו". ובמקרא (ירמיה מו) "קרץ מצפון בא".
גרגר יחידי. כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו.
רבי יהודה אומר אשכול. דכתיב (ישעיה יז) "ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלושה גרגרים". שנים שלושה גרגרים - עוללות, יותר מכאן אשכול.
וחכמים אומרים עוללת. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף. והלכה כחכמים.
משנה ה
הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים,
כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים.
ברטנורא משנה ה
המדל בגפנים. כשהגפנים תכופים זה אחר זה עוקר מאותם שבינתים והאחרים מתוקנים בכך.
כך הוא מדל בשל עניים. אע"פ שיש בהם פאה או עוללות של עניים, כך מדל בשלהם כמו בשלו, קסבר עניים דין שותף יש להם, וכשם ששותף כמו שהוא מדל בשלו כך מדל בשל חבירו אף עניים כן.
רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי. קסבר עניים דין קונה יש להם בחלקם, וכשם שהמוכר לחבירו י' אשכולות אסור ליגע בהן אף בשל עניים כן. והלכה כרבי יהודה.
משנה ו
כֶּרֶם רְבָעִי
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּעוּר;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָם;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֻּלּוֹ לַגַּת.
ברטנורא משנה ו
כרם רבעי. הנוטע כל עץ מאכל, בשנה הרביעית מעלה הפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים דכתיב (ויקרא יט) "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים", ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליה והדר אכליה.
בית שמאי אומרים אין לו חומש. אף על פי שטעון פדיון כמעשר שני, אין הבעלים מוסיפים את החומש, דלא כתבה תורה בו חומש.
ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות, כדכתיב (דברים כו) "בערתי הקדש מן הבית".
ובית הלל אומרים יש לו. חומש ויש לו ביעור. בית הלל ילפי "קדש" "קדש" ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר.
יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה.
והעניים פודין לעצמן. מן הפרט והעוללות שלקטו, ואוכלים אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים.
ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר, וסברי להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין והבעלים מעלים הכל לירושלים.
משנה ז
כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְבַעַל הַבַּיִת;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָעֲנִיִּים.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: "כִּי תִבְצֹר... לא תְעוֹלֵל" (דברים כד, כא)
אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלֵלוֹת?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: "וְכַרְמְךָ לא תְעוֹלֵל" (ויקרא יט, י)
אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: "כִּי תִבְצֹר... לא תְעוֹלֵל"?
אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קֹדֶם הַבָּצִיר.
ברטנורא משנה ז
שכולו עוללות. שאין בכל הכרם אשכול שיש לו כתף ונטף.
אם אין בציר. וכמה שיעור בציר שלושה אשכולות שעושים רביעית.
אמר לו רבי עקיבא וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות. ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהם בעל הבית, לכך נאמר וכרמך לא תעולל.
משנה ח
הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בּוֹ הָעוֹלֵלוֹת
אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.
מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בּוֹ הָעוֹלֵלוֹת
הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתְּנוּ שְֹכַר גִּדּוּלִין לַהֶקְדֵּשׁ.
אֵיזוֹ הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס?
כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ;
וּבָרֹגְלִיּוֹת?
מִשֶּׁיַּעֲבוֹר הֵימֶנָּה.
ברטנורא משנה ח
משנודעו העוללות. שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול.
העוללות לעניים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
יתנו שכר גדולן להקדש. מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי.
בעריס. כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (ש"ה א) .
כל שאינו יכול לפשוט. כלומר לאחר שעבר מעליה, אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד) .
אבל רוגליות. הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל.
משיעבור ממנה הוי שכחה, דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבא כאומן בפני עצמו, ואסור לשוב מאומן לאומן.