תרומות, פרק ח

משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה,

בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעֲלִיךְ אוֹ: גֵּרְשֵׁךְ;

וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה,

וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ.

מֵת רַבָּךְ, אוֹ: מְכָרָךְ לְיִשְֹרָאֵל,

אוֹ: נְתָנָךְ בְּמַתָּנָה, אוֹ: עֲשָֹאָךְ בֶּן חוֹרִין;

וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה,

וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְחַיֵּב קֶרֶן וָחֹמֶשׁ,

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים;

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - מַכְשִׁיר.

נוֹדַע שֶׁהוּא בַּעַל מוּם, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

ברטנורא משנה א

האשה. בת ישראל הנשואה לכהן.

מת רבך. וירשו בן בתו מישראל, או בתו הנשואה לישראל.

שהוא בן גרושה או בן חלוצה. ופסול מלאכול בתרומה.

רבי אליעזר מחייב קרן וחומש. בכולהו.

ורבי יהושע פוטר. בגמרא מוקי לה דוקא באוכל תרומת חמץ בערב פסח, מפני שזמנו בהול שהשעה דחוקה ועומד לבער החמץ של תרומה. והלכה כרבי יהושע.

ורבי יהושע מכשיר. דכתיב (דברים לג) "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה", אפילו חלל שבו פעל ידיו תרצה.

נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה. אף לר"י דכתיב (במדבר כח) "את בריתי שלום", כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והלכה כרבי יהושע.

משנה ב

וְכֻלָּם שֶׁהָיְתָה תְּרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלְעוּ;

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלְטוּ.

אָמְרוּ לוֹ: נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִבְלַע;

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִפְלט.

טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְּרוּמָה,

אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ,

אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו - הֲרֵי זֶה יִפְלט.

ברטנורא משנה ב

וכולם. עבד ואשה שאכלו מתחלה בהיתר, בהא קאמר רבי אליעזר דיבלעו, אבל בן גרושה או בן חלוצה דמעולם לא אכלו בהיתר, מודה רבי אליעזר דיפלוט, מידי דהוה אטמא היית, או טמאה היתה התרומה קודם שנתנה לתוך פיו, דמודה רבי אליעזר דיפלוט.

או שטעם טעם פשפש. שרץ, כשמוללין אותו ריחו מאוס ביותר, והוא מצוי בכותלים ובמיטות וקורין לו בערבי בק"י ובלע"ז צימיצ"א.

והלכה כרבי יהושע.

משנה ג

הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמֹר;

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לא יִגְמֹר;

חָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמֹר.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לא יִגְמֹר.

ברטנורא משנה ג

היה אוכל באשכול. תלש אשכול מגפן שבגינה, והיה אוכל והולך עד שנכנס לחצר, וחצר קובעת למעשר, ואפילו אכילת עראי אסורה עד שיתרום ויעשר.

רבי אליעזר אומר יגמור. לא שיאכל בחצר. אלא יצא חוץ לחצר, ויגמור לאכול האשכול בגינה.

לא יגמור. ואפילו בגינה, עד שיעשר.

חשיכה לילי שבת. והיה אוכל אכילת עראי, ושבת קובעת למעשר ואפילו אכילת עראי אסורה.

יגמור. למוצאי שבת, אבל בשבת עצמו מודה דאסור.

לא יגמור. אפילו למוצ"ש, עד שיעשר. והלכה כרבי יהושע.

משנה ד

יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ;

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חֻלִּין.

שְׁלשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי.

הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב;

וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מֻתָּרִים.

כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין?

כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה.

ברטנורא משנה ד

ישפך. ואין כאן משום אבוד תרומה, מפני שאסור לשתותו, שמא שתה ממנו נחש.

ושאר כל המשקים מותרים. שאין נחש שותה מהן. אלא שהדבש והציר והמורייס ושומים כתושים, כל אלו הוזכרו בגמרא לאסור, שהנחש שותה מהן.

כמה ישהו. כמה יעמדו מגולין.

הרחש. הנחש, ולפי שהולך על גחונו קרוי רחש, שאינו נראה כמהלך אלא כרוחש ומתנענע.

ממקום קרוב. פירשו בו (חולין י:) כדי שיצא מתחת אזן הכלי וישתה, ויחזור לחורו.

משנה ה

שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין.

כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶם הַמָּרָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּכֵּלִים כָּל שֶׁהֵן, וּבַקַּרְקָעוֹת אַרְבָּעִים סְאָה.

ברטנורא משנה ה

שיעור המים. להיות אסורים משום גלוי.

כדי שתאבד בהן מרה. אם היו מרובים כל כך עד שארס הנחש יפסד ויאבד בהן, אין בהן משום גלוי. ויודעין היו כמה ארס הנחש מטיל בפעם אחת.

מרה. הארס שהנחש מטיל קרוי מרה.

בכלים כל שהן. אפילו מרובין כל שהן, יש בהן משום גלוי כשהמים בכלים.

ובקרקעות עד ארבעים סאה. יש בהם משום גלוי, טפי מהכי אין בהן משום גלוי, שהארס מתבטל בהם. ואין הלכה כרבי יוסי.

ומעיין המושך, אפילו כל שהוא אין בו משום גלוי. ומים מגולים כשם שאסור לשתותן כך אסור להשקותן לבהמתו, ולרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו, ולגבל בהן את הטיט, ולהשתמש בהן בשום תשמיש.

משנה ו

נִקּוּרֵי תְאֵנִים, וַעֲנָבִים,

וְקִשּׁוּאִין, וְהַדְּלוּעִין,

וְהָאֲבַטִּיחִים, וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת,

אֲפִלּוּ הֵם כִּכָּר,

אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחֻבָּר -

כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה, אָסוּר.

וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

ברטנורא משנה ו

נקורי תאנים. תאנה שנראה בה ניקור, אסור, שמא נקר בה נחש והטיל בה ארס.

אפילו הן ככר. כלומר שהן גדולים הרבה והניקור מצד אחד, לא יאמר הוא אכל מצד אחד אני מצד אחר.

כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו, אבל בדבר יבש חותך את הניקור ואוכל את השאר.

ונשוכת הנחש. בהמה שנשכה נחש ושחטה, אסורה, שהארס מתחלחל בכל גופה.

משנה ז

הַמַּשְׁמֶרֶת שֶׁל יַיִן אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי;

רַבִּי נְחֶמְיָה - מַתִּיר.

ברטנורא משנה ז

משמרת של יין. אע"פ שהכלי התחתון מכוסה במשמרת, יש בו משום גלוי, שהארס עובר דרך המשמרת והולך לכלי התחתון.

רבי נחמיה מתיר. לפי שהארס צף ואינו עובר. ואין הלכה כרבי נחמיה.

משנה ח

חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע;

וְאִם הָיְתָה מְגֻלָּה, יְכַסֶּנָּה.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם מֻצְנָע, יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה;

וְאִם הָיְתָה מְכֻסָּה, יְגַלֶּנָּה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר.

ברטנורא משנה ח

ספק טומאה. כגון שתי חביות ברשות היחיד, ונגע שרץ באחת מהן ולא ידיע להי מינייהו, ושתיהן תלויות.

במקום התורפה. מקום של הפקר ועומדת ליפסד שם.

יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה, דכתיב (במדבר יח) "את משמרת תרומתי", בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה, דתרווייהו בעו שמור.

רבי יהושע אומר וכו'. דסבר תרומתי כתיב בלא וי"ו, ויש אם למסורת.

אל יחדש בה דבר. שאין צריך לשמרה, ואף אסור לגרום לה טומאה. והלכה כרבן גמליאל.

משנה ט

חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה.

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,

שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטַהֲרָה, יַצִּיל;

וְאִם לָאו -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו.

ברטנורא משנה ט

בגת העליונה. מקום שעוצרים שם.

והתחתונה. בור על פני הגת שהיין יורד לתוכו.

טמאה. חולין טמאים יש בה, וראויין לו בימי טומאתו, או למי שאינו אוכל חוליו בטהרה, ואם תיפול לתוכו התרומה הוה ליה מדומע טמא, ואף לכהן לא חזיא.

שאם יכולים להציל ממנה רביעית. אם יכול לחזר אחר כלים ולהציל ממנה רביעית בטהרה קודם שתרד כולה ותטמא.

יציל. יחזר אחר כלים ויציל, ואעפ"י שבתוך כך שיחזר אחר כלים, תרד מן התרומה לחולין שבתחתונה ויפסדו החולין, לא יטמא התרומה בידים להציל החולין, כיון שיכול להציל ממנה רביעית הלוג בטהרה שהוא דבר חשוב.

ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור, וסוף סוף כולה לטומאה אזלא, בהא פליגי, דרבי יהושע סבר יטמאנה ביד, להציל את החולין, כדקתני סיפא, ועל זו ועל זו אמר רבי יהושע וכו'. ורבי אליעזר סבר אף ע"ג דסוף סוף כולה לטומאה אזלא, לא יטמאנה ביד להציל החולין.

ואין הלכה כרבי אליעזר.

משנה י

וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה -

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,

שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטַהֲרָה, יַצִּיל;

וְאִם לָאו -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִבָּלַע, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְּיָדָיו.

ברטנורא משנה י

וכן חבית של שמן. טהורה שנשפכה וכולה הולכת לאבוד, פליגי כדלעיל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין, משום דבחבית של שמן [שנשברה] בגת העליונה, ובתחתונה חולין טמאים, מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל, ואם לאו תרד ואל יטמאנה ביד, משום דשמן ראוי להדליק ולא חשו להפסד מועט. וביין נמי לא נחלקו אלא דוקא בדאיכא בתחתונה פחות ממאה חולין, שנעשין החולין כולן מדומע ואיכא הפסד, אבל אי איכא מאה חולין, כולהו מודו דאל יטמאנה ביד משום דליכא הפסד.

משנה יא

וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

לא זוֹ הִיא תְּרוּמָה שֶׁאֲנִי מֻזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ,

אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ.

וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד?

הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדוֹ,

אָמַר לוֹ נָכְרִי.

תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ,

וְאִם לָאו הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּן -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּן, וְאַל יִתֵּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסֶּלַע.

ברטנורא משנה יא

על זו ועל זו. על זו שנולד לה ספק טומאה, ועל זו שהולכת לאבוד, אמר רבי יהושע שאינו מוזהר על טומאתן, ואותה שמוזהר עליה בל תטמא כיצד, היה עובר וכו' דקאמר רבי יהושע יניח לפניו אחת על הסלע כדי שלא יגרום טומאה לאחרות, ואף אותה אחת יניח על הסלע ולא יתננה בידו, שלא יטמאנה בידים. והלכה כרבי יהושע.

משנה יב

וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם.

תְּנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ,

וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶם,

יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְֹרָאֵל.

ברטנורא משנה יב

תנו לנו אחת מכם. שרוצים לבא עליה באונס.

יטמאו כולן. דאין דוחים נפש מפני נפש. ובהא מודו רבי אליעזר ורבי יהושע.