הלכות ברכות פרק ו

הלכה א

כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואע"פ שהיא פת חולין, ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה.

הלכה ב

כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר: על פי התורה אשר יורוך ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה. ולפיכך חיב אדם להזהר בהן ביותר.

[השגת הראב”ד]: ומים אחרונים אין מברכין עליהן כו' עד ביותר

כתב הראב"ד ז"ל אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחי ראשי דברים נכונים הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר. עד כאן לשונו.

הלכה ג

נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל – רשות, רצה – נוטל, רצה אינו נוטל. ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא. מפני זה חיבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח. ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה, מפני שהן טרודים במלחמה. וחיבין באחרונה מפני הסכנה.

[השגת הראב”ד]: כל פת עד מפני הסכנה

כתב הראב"ד ז"ל עשה זה כנגד מה שאמר בגמרא כיל מיכל מאי ואמר ליה לא כ"ש וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון. עד כאן לשונו.

הלכה ד

עד היכן היא נטילת ידים?

עד הפרק. וכמה שיעור המים?

רביעית לכל שתי ידים, וכל שחוצצים בטבילה חוצץ בנטילת ידים, וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית.

הלכה ה

כל הצריך נטילת ידים והטביל ידיו במי מקוה אינו צריך דבר אחר. ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע לא עשה כלום, שאין המים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה.

[השגת הראב”ד]: כל הצריך נטילת ידים כו'

כתב הראב"ד ז"ל זה אינו מחוור שהרי בעלי קריין טובלין בהן אע"פ שהן שאובין אם יש בהן ארבעים סאה בקרקע. עד כאן לשונו.

הלכה ו

כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים:

במים עצמן, שלא יהיו פסולין לנטילת ידים, ובשיעור שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידים,

ובכלי שיהיו המים שנוטלין בהן בכלי,

ובנוטל שיהיו המים באין מכח נותן.

הלכה ז

ארבעה דברים פוסלין את המים:

שינוי מראה,

וגלוי,

ועשיית מלאכה בהן,

והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן.

כיצד?

מים שנשתנו מראיתן בין בכלים, בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומן הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גלוי האוסר אותן משתיה נפסלו לנטילת ידים.

הלכה ח

כל מים שנעשה בהן מלאכה נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידים. כיצד?

מים שאובין שהדיח בהן כלים, או ששרה בהם פתו וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות פסולין לנטילת ידים. הדיח בהן כלים מודחין, או חדשים לא פסלן. מים שהנחתום מטבל בהן את הכעכים – פסולין, ושהוא חופן מהן בשעת לישה – כשרים, שהמים שבחפניו הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהם הרי הן בכשרותן.

הלכה ט

וכל מים שנפסלו משתיית כלב, כגון: שהיו מרים, או מלוחים, או עכורין או ריח רע, עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולין לנטילת ידים, ובקרקעות כשרים להטביל. חמי טבריא: במקומן מטבילין בהם את הידים, אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה.

הלכה י

יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט עד שיתן כשיעור ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת – כשר. נוטלין ארבעה או חמשה זה בצד זה, או יד זה על גבי זה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהן כדי שיבא ביניהן המים, ויהיה באותה השטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.

הלכה יא

אין נוטלין מים לידים לא בדפנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית, ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלין ממנה לידים. וכן החמת שתיקנה נוטלין ממנה לידים, אבל שק וקופה שנתקנו אין נוטלין מהן לידים. ולא יתן לחבירו בחפניו שאין חפניו כלי. וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין נותנין בהם לידים, מפני שהן שברי כלים.

הלכה יב

בכל הכלים נוטלים לידים, ואפילו כלי גללים וכלי אדמה, והוא: שיהיו שלמים. כלי שאינו מחזיק רביעית, או אין בו רביעית אין נותנין ממנה לידים.

הלכה יג

הכל כשרין ליתן לידים, אפילו חרש שוטה וקטן. אם אין שם אחר מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו, או יטה החבית על ידיו ויטול, או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו, וחוזר וצק בראשונה על השניה, והקוף נוטל לידים.

[השגת הראב”ד]: הכל כשרים ליתן לידים כו' עד והקוף נוטל לידים

כתב הראב"ד ז"ל והלא אמרינן בגמרא דחולין דבעינן דניתו מכח גברא והוא עצמו כתב כן למטה אע"פ שהוא שנוי כן במסכת ידים לתנא קמא בעלי הגמרא לא הסכימו כן ואולי ידעו כי תנא קמא דר' יוסי דפליג עליה יחידאה הוא ולאו הלכתא היא ומהיכא תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם וחרש ושוטה וקטן יש להם מעשה אבל הקוף ולא כלום. עד כאן לשונו.

הלכה יד

השוקת שדולה אדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה והניח ידיו בשוקת ועברו המים ושטפו על ידיו לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו. ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי, עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת האדם עלתה לו נטילה.

הלכה טו

מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה, או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור, או שאין בהן, אם הן טהורין או טמאין, ספק נטל ידיו, ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור, שכל ספק שבטהרת ידים טהור.

[השגת הראב”ד]: מים שנסתפק לו כו' עד שכל ספק שבטהרת ידים טהור

כתב הראב"ד ז"ל ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק. עד כאן לשונו.

הלכה טז

מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים,

ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו.

מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע,

ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי.

מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן.

ואחרונים אינן ניטלין בחמין והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה.

[השגת הראב”ד]: מים הראשונים צריך שיגביה ידיו כו' עד כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו

כתב הראב"ד ז"ל והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה. עד כאן לשונו.

הלכה יז

נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.

הלכה יח

לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת, או דבר שטיבולו במשקה, אע"פ שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים, והאוכל צריך נטילת ידים, אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל. והוא הדין לאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים.

[השגת הראב”ד]: לט אדם את ידיו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והלא אמרו לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד. עד כאן לשונו.

הלכה יט

אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו. ואסור לזלזל בנטילת ידים. וצווים הרבה צוו חכמים והזהירו על הדבר. אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן, ואחר כך אוכל ושותה מקצתן.

הלכה כ

צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל, וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא. וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח"כ מברך. ותכף לנטילת ידים ברכת המזון. לא יפסיק ביניהם בדבר אחר, אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה – אסור, עד שיברך ברכת המזון.