הלכות ברכות פרק ז
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות ברכות פרק ז

הלכות ברכות פרק ז

הלכה א

מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה וכולן דרך ארץ. ואלו הן: כשנכנסין לסעודה הגדול שבכולן נוטל את ידיו תחלה, ואח"כ נכנסין ויושבין מסובין. וגדול מיסב בראש, ושני לו למטה הימנו. היו שלשה מטות גדול מיסב בראש, ושני לו למעלה הימנו, ושלישי לו למטה הימנו.

 

הלכה ב

בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה, ואח"כ בוצע, והאורח מברך ברכת המזון, כדי שיברך לבעל הבית. ואם היו כולן בעלי הבית הגדול שבהן בוצע, והוא מברך ברכת המזון.

 

הלכה ג

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכוונו לאכול פת חרבה. ואינו בוצע לא פרוסה קטנה, מפני שהוא נראה כצר עין, ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן. ובשבת יש לו לבצוע פרוסה גדולה, ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה יפה.

 

הלכה ד

מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה. אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחטים ומשלימה. בשבתות ובימים טובים חיב לבצוע על שתי ככרות, נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן.

 

הלכה ה

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחר נוטל בידו. ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואוכל. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין. ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו בחכמה ויניחנו לפשוט ידו קודם לו הרשות בידו.

 

הלכה ו

שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין. גמרו מהן שנים השלישי מפסיק עמהן. גמר אחד מהן השנים אין מפסיקין לו, אלא אוכלין והולכין עד שגומרין. אין משיחין בסעודה, כדי שלא יבא לידי סכנה ומפני זה אם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ועונה העונה אמן בשעת הבליעה יבא לידי סכנה, ואין מסתכלין בפני האוכל ולא למנתו שלא לביישו.

 

הלכה ז

השמש שעומד לפני המסובין, אינו אוכל עמהן. ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו. ואם נתנו לו יין מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו אלא ברצונם.

 

הלכה ח

יצא אחד מן המסובין להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס. אם היו מסובין לשתייה נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו ואח"כ מחזיר פניו לאורחין. ולמה נוטל במקומו?

שמא יאמרו: לא נטל ידיו מפני שאין שם אכילה.

 

הלכה ט

אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון: תותים וענבים ותאנים, מפני שהן נמאסין. ומותר להמשיך את היין בצינורות בבתי חתנים וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסין. ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי, בין מזוג. וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך בזוי ובעיטה.

 

הלכה י

אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו או בתו של בעל הבית, שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם, ונמצאו הקטנים נוטלים אותם והולכים. לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיה, שמא ישלח לו אדם חבית שכולה יין וידמה שהוא שמן ושמן הוא שעל פניה בלבד ויזמן אורחים ויתבייש וכל כל כיוצא בדברים אלו המביאים לידי בושה לבעל הסעודה אסורין.

 

הלכה יא

גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו, ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.

 

הלכה יב

הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין נוטלין ידן בסוף זה אחר זה. ואין מכבדין בדבר זה, שאין מכבדין בידים מזוהמות ולא בגשרים ולא בדרכים, אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה.

 

[השגת הראב”ד]: הביאו להם מים לנטילה כו' עד בסוף זה אחר זה

כתב הראב"ד ז"ל איני יודע מהו זה שהרי הגדול נותן רשות לקטן ממנו לברך והטעם כדי שיעיין בברכת המזון בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם וכשהם מאה די לו בחמשה לעיין ולא יותר כדי שיהא סמוך לנטילת ידים ברכה ונטילת ידים שבינתים אינה הפסק בין תבין. עד כאן לשונו.

 

הלכה יג

גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו ברכת המזון והביאו את המוגמר מי שבירך ברכת המזון, הוא מברך על המוגמר וכולן עונין: אמן.

 

[השגת הראב”ד]: גמרו ליטול ידיהן כו' עד וכולן עונין אמן

כתב הראב"ד ז"ל אע"פ שלא בירך ברכת המזון אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואע"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו דהוא אומר על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה אלא על המוגמר הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי. עד כאן לשונו.

 

הלכה יד

אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, ומביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון, ואחר כך מברך על היין, ואח"כ מברך על הבשמים. אם היו הבשמים שמן ערב וכיוצא בו טחו בראש השמש, ואם היה השמש תלמיד חכם טחו בכותל כדי שלא יצא מבושם לשוק.

 

[השגת הראב”ד]: אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אני תמיה אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהיה טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה ואנו אין מפרשים אלא על היין של רשות כמו שהבושם של רשות מ"מ מקדים את החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב. עד כאן לשונו.

 

הלכה טו

 

אף ע"פ שאין ברכת המזון צריכה יין אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ וימלאנו יין חי. וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתיה. ואין משיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.