קריאת שמע פרק ג

הלכה א

הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם שיקרא, הגיע זמן קריאתה ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים, אלא מקנח ידיו בעפר, או בצרור, או בקורה וכיוצא בהן וקורא.

הלכה ב

אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה, ולא בבית הקברות, ולא בצד המת עצמו, ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות. וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו  חוזר וקורא.

[השגת הראב”ד]: וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא

כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם: אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום. עד כאן לשונו.

הלכה ג

בית הכסא החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות קריאת שמע לנגדו, אבל לא בתוכו. מרחץ החדש מותר לקרות בתוכו. היו שני בתים זימן אחד מהם לבית הכסא ואמר על השני וזה הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא, לפיכך אין קורין בו לכתחלה, ואם קרא – יצא. אמר גם זה הרי שניהם מזומנין ואין קוראין בהן. חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין מותר לקרות בו קריאת שמע.

[השגת הראב”ד]: בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות קריאת שמע כנגדו אבל לא בתוכו

כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם: הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קימ"ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא. עד כאן לשונו.

הלכה ד

ולא קריאת שמע בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא, ואפילו אמרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור.

הלכה ה

דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש בבית הכסא, וכן הכנוה'ם, כגון: רחום וחנון, ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא, אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ יָשָׁן. ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ, או בבית הכסא מפריש ואפילו בלשון קודש ובעניני קודש.

[השגת הראב”ד]: דברים של חול וכו' עד וכן הכנויין כגון רחום חנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא

כתב הראב"ד ז"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא. עד כאן לשונו.

הלכה ו

צואת האדם, וצואת כלבים וחזירין, בזמן שיש בתוכן עורות, וכל צואה שריחה רע, כגון אלו אסור לקרות קריאת שמע כנגדן. וכן כנגד מי רגלים של אדם, אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן, קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיאכל הגדול כשלשה ביצי דגן אין מרחיקין לא מצואתו ולא ממי רגליו.

[השגת הראב”ד]: צואת האדם וצואת כלבים כו' עד קורין כנגדן

כתב הראב"ד ז"ל זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה. עד כאן לשונו.

הלכה ז

היתה צואה יבשה כחרש אסור לקרות כנגדה ואם היתה יבשה יותר מחרש עד שאם זרקה תתפרך הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה. מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן, ואם לאו מותר.

הלכה ח

כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים ואחר כך יקרא? ארבע אמות במה דברים אמורים? בזמן שהם מלאחוריו, או מצדיו, אבל אם היו כנגד פניו מרחיק מהן עד שלא יראה אותן, ואחר כך יקרא.

הלכה ט

במה דברים אמורים?

כשהיה עמהן בבית במקום שוה, אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים, או נמוך מהם עשרה טפחים יושב בצד המקום וקורא, שהרי נפסק ביניהם, והוא שלא יגיע לו ריח רע. וכן אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים, אף על פי שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן.

הלכה י

היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית, אף על פי שהוא רואה אותה מאחרי הזכוכית מותר לקרות בצדה. נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת מותר לקרות עמהן בתוך ד' אמות.

הלכה יא

היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה. היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר, כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא. היתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות, לפי שאין להן ריח רע, אבל אם היתה במקומה, אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד, הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה, מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע. וכמה גאונים הורו: שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות.

[השגת הראב”ד]: היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה

כתב הראב"ד ז"ל דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל

[השגת הראב”ד]: היתה כנגדו כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא

כתב הראב"ד ז"ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית. עד כאן לשונו.

הלכה יב

ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח, ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח. ושאין לו עיקר כגון: מי שיצא ממנו רוח מלמטה מרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואע"פ שאין בהן כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבית הכסא.

[השגת הראב”ד]: ריח רע שיש לו עיקר וכו' עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא

כתב הראב"ד ז"ל אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס"ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז"ל בעיקר. עד כאן לשונו.

הלכה יג

צואה עוברת, כגון: שהיתה שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה. ופי חזיר כצואה עוברת דמי, ואסור לקרות כנגדו עד שיעברו ממנו ארבע אמות.

הלכה יד

היה קורא והגיע למקום הטנופת, לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסיק עד שיעבור מאותו מקום. וכן הקורא שיצתה ממנו רוח מלמטה יפסיק עד שתכלה באשה וחוזר לקריאתו. וכן בדברי תורה. יצתה רוח מחבירו אע"פ שמפסיק לקריאת שמע, אינו פוסק לדברי תורה.

הלכה טו

היה קורא קריאת שמע בבית ונסתפק לו אם יש שם צואה או מימי רגלים, או אין שם הרי זה מותר לקרות. היה קורא באשפה ונסתפק לו אם יש שם צואה, או אין שם לא יקרא עד שיבדוק, שחזקת האשפה שהיא מקום הטנופת, אבל ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות.

הלכה טז

כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק, כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו. אפילו גוי או קטן לא יקרא כנגד ערותן. אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת, הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו. וכל גוף האשה – ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא, ואפילו אשתו, ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה.

הלכה יז

וכשם שהוא אסור כנגד ערות אחרים, כך הוא אסור לקרות כנגד ערותו, ולא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו. היתה חגורה של בגד או עור או שק על מתניו אע"פ ששאר גופו ערום מותר לו לקרות קריאת שמע והוא, שלא יהיה עקבו נוגע בערותו, היה ישן בטליתו והיה ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא, אבל לא יחוץ צוארו ויקרא, מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה.

הלכה יח

שנים שהיו ישנים בטלית אחת, כל אחד מהן אסור לקרות אף על פי שיכסה מתחת לבו עד שתהא טלית מפסקת ביניהן, עד שלא יגע בשר זה בבשר זה ממתניו ולמטה. ואם היה ישן עם אשתו, או בניו ובני ביתו הקטנים הרי גופן כגופו ואינו מרגיש מהן, לפיכך, אע"פ שבשרו נוגע בהם מחזיר פניו וחוצץ מתחת לבו וקורא.

הלכה יט

עד אימתי הם קטנים לענין זה?

עד שיהא הזכר בן שתים עשרה שנה ויום אחד והנקבה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, והוא שיהא תבניתם כתבנית גדולים: שדים נכונו ושערך צמח ואחר כך לא יקרא עד שתפסיק טלית ביניהן. אבל אם עדיין לא היו שדים נכונו ושערך צמח קורא עמהן בקירוב בשר ואינו צריך הפסק, עד שיהיה הזכר בן י"ג שנה ויום אחד והנקבה בת שתים עשרה שנה ויום אחד.