קריאת שמע פרק ד

הלכה א

נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע. ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות. מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה, שמא לא ימצא לה בתולים. ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חיב לקרות ממוצאי שבת ואילך, שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אע"פ שלא בעל.

הלכה ב

אבל הנושא את הבעולה, אע"פ שעוסק במצוה חיב לקרות, הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג

מי שמת לו מת שהוא חיב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות. ואם היה משמר את המת, אע"פ שאינו מתו פטור מקריאת שמע. ואם היו השומרים שנים, האחד משמר והשני נשמט למקום אחר וקורא, וחוזר ומשמר, ונשמט האחר וקורא, וכן החופר קבר למת פטור מקריאת שמע.

הלכה ד

אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן קריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול ואם התחילו והוציאו והגיע זמן הקריאה והן מלוין את המת כל שיש למטה צורך בהן, כגון: נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין שהיו לפני המטה בין שהיו לאחר המטה – פטורין, ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חיבין.

הלכה ה

היו עסוקים בהספד והגיע זמן קריאת שמע, בזמן שהמת מונח לפניהן נשמטים אחד אחד וקוראין, וחוזרין להספד, אין המת מוטל לפניהם כל העם קורין קריאת שמע והאבל יושב ודומם, לפי שאינו חיב לקרות עד שיקבור את מתו.

הלכה ו

קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין, וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים בו האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין, אם יכולין העם להתחיל ולגמור, אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה – יתחילו, ואם לאו לא יתחילו, אלא ינחמו את האבלים, ואחר שיפטרו מהן יתחילו לקרות. בני אדם העומדין בשורה: הפנימה'ם שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואינן רואין את האבלים חיבין בקריאת שמע במקומם.

[השגת הראב”ד]: קברו את המת וחזרו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו. עד כאן לשונו.

הלכה ז

כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע, אם רצה להחמיר על עצמו לקרות – קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו, אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו.

[השגת הראב”ד]: עד שתתיישב דעתו עליו

כתב הראב"ד ז"ל ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא. עד כאן לשונו.

הלכה ח

כל הטמאין חיבין בקריאת שמע, ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום, כגון: הנוגעין בשרץ או בנדה וזבה ומשכבבן  וכיוצא בהן. ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה. וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אלא עומדין בטהרתן לעולם, שנאמר: הלא כה דברי כאש נאם ה'. מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה.

סליק הלכות קריאת שמע.