הלכות תפלה פרק יא

הלכה א

כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה, ומקום זה נקרא: ביהכ"ס וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם ביהכ"ס ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.

הלכה ב

כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר, שנאמר: בראש הומיות תקרא ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר, שנאמר: ולרומם את בית אלהינו ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנאמר: והחונים לפני המשכן קדמה ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה.

הלכה ג

ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם. וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם.

הלכה ד

כיצד העם יושבין בבתי כנסיות?

הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה. ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקדש כשאר העם.

הלכה ה

בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד ומכבדים אותן ומרביצין אותן. ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבתי כנסיות ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבין בה על הכסאות.

הלכה ו

בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות, ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה. ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן, ואין מטיילין בהן, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק.

הלכה ז

ואין מחשבין בהן חשבונות אלא אם כן היו חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבוה'ם וכיוצא בהן ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין ובאין בגללן.

הלכה ח

היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחין לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה.

הלכה ט

מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרות תינוק, או חבירו יכנס ויקרא מעט, או יאמר שמועה ואח"כ יקרא חבירו כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד. ואם אינו יודע יאמר לתינוק מן התינוקות: קרא לי הפסוק שאתה קורא בו, או ישהה מעט בבית הכנסת ואח"כ יצא, שהישיבה שם מעסקי המצות היא, שנאמר: אשרי יושבי ביתך וגו'.

הלכה י

מי שנכנס להתפלל, או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך, ומותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ואם היה צריך לרוק ירוק בבית הכנסת.

הלכה יא

בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות, שנאמר: והשימותי את מקדשיכם אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין וכשם שנוהגין בהן כבוד ביישובן, כך נוהגין בהן בחורבנם חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדין אותן ואין מרביצין אותן, עלו בהן עשבים תולשין אותם ומניחין אותן במקומן, כדי שיראו אותן העם ותעור רוחם ויבנום.

הלכה יב

אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו, או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה שמא יארע להם אונס ולא יבנו. אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן.

הלכה יג

במה דברים אמורים?

שלא חרבו יסודותיו, או שלא נטו כתליו ליפול, אבל אם חרבו יסודותיו, או שנטו כתליו ליפול סותרין אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב.

הלכה יד

מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלין בקדש ולא מורידין. וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת יש להן ליקח בדמיו תיבה, מכרו תיבה יש להן ליקח בדמיה מטפחות, או תיק לספר תורה. מכרו מטפחות או תיק לוקחים בדמיו חומשים. מכרו חומשין לוקחין בדמיו ספר תורה. אבל אם מכרו ספר תורה אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה, וכן במותריה.

הלכה טו

וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש, או לבית הכנסת או לקנות תיבה, או מטפחות ותיק, או ספר תורה ורצו לשנות כל מה שגבו אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה. אבל אם עשו מה שגבו לעשות והותירו משנין המותר לכל מה שירצו. וכל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, פרוכת שעל הארון שמניחים בו הספרים כמטפחות הספרים, ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי.

הלכה טז

במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת?

בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו, שאם רצו כולם למוכרו מותרין, אבל בית הכנסת של כרכין, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם.

הלכה יז

בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן, או לבנות בדמיו בית הכנסת אחר, או לקנות בדמיו תיבה, או ספר תורה צריכין להתנות על הלוקח שלא לעשות אותו לא מרחץ ולא בורסקי והוא המקום שמעבדין בו את העורות ולא בית הטבילה ולא בית המים. ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר.

הלכה יח

וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין הרי הן חולין. וכשלוקחין הדמים ובונין מהן בית הכנסת אחר, או שיקנו מהם תיבה, או מטפחות ותיק, או חומשין, או ספר תורה השאר יהא חולין כמו שהתנו ויעשו בהן מה שירצו.

הלכה יט

וכן אם קבלו עליהן כל אנשי העיר או רובם אדם אחד כל מה שעשה עשוי, והוא מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה ויתנה כפי מה שיראה.

הלכה כ

כשם שמותר להם למכור בית הכנסת כך נותנין אותו במתנה, שאילו לא היה להם לציבור הניה במתנה זו לא נתנוהו. אבל לא משכירין אותו ולא ממשכנין אותו. וכן כשסותרין בתי כנסיות לבנותן מותרין למכור ולהחליף ולתת במתנה הלבנים והעצים והעפר שלהן, אבל להלוותן – אסור, שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים או בהניה שהיא כדמים.

הלכה כא

רחובה של עיר, אע"פ שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות, מפני שהקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן אין בו קדושה, מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפלה. וכן בתים וחצרות שהעם מתקבצין בהם לתפלה אין בהם קדושה, מפני שלא קבעו אותם לתפלה בלבד, אלא עראי מתפללים בהן כאדם שמתפלל בתוך ביתו.