הלכות תפלה פרק ה

הלכה א

שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק, או נאנס, או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול והכריעה והשתחויה.

הלכה ב

עמידה כיצד?

אין מתפלל אלא מעומד היה יושב בספינה או בעגלה, אם יכול לעמוד – יעמוד, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל. חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא: שיכול לכוין את דעתו. וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים, אם יש בו יכולת לכוין את דעתו – יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה. היה רוכב על הבהמה, אף על פי שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד, אלא ישב במקומו ויתפלל, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

הלכה ג

נכח המקדש כיצד?

היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל. היה עומד בארץ מכוין את פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד בית קדש הקדשים. סומא, ומי שלא יכול לכוין את הרוחות, והמהלך בספינה, יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל.

הלכה ד

תקון הגוף כיצד?

כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה, כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמים, ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד, ולא יניח ידיו על חלציו.

הלכה ה

תקון המלבושים כיצד?

מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר, שנאמר: השתחוו לה' בהדרת קדש ולא יעמוד בתפלה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים. ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו טרוד בהן. ולא יאחוז כלים ומעות בידו, אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני שהוא מצות היום. היה משוי על ראשו והגיע זמן תפלה, אם היה פחות מארבעה קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל בו, היה ארבעה קבין מניחו על גבי קרקע ואחר כך יתפלל. דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.

הלכה ו

תקון המקום כיצד?

יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל. וצריך לפתוח חלונות, או פתחים כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, שנאמר: וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם וקובע מקום לתפלתו תמיד. ואין מתפלל בחורבה, ולא אחורי בית הכנסת, אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת. ואסור לישב בצד העומד בתפלה, או לעבור לפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות.

הלכה ז

לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים, או יותר ויתפלל, ולא על גבי מטה ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כסא. היה בנין גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית הרי הוא כעליה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות מכל רוחותיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות מותר להתפלל בו, מפני שאין גבהו ניכר שהרי חלק רשות לעצמו.

[השגת הראב”ד]: לא יעמוד במקום גבוה כו' עד שהרי חלק רשות לעצמו

כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם: ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל.

הלכה ח

האומנין שהיו עושין מלאכה בראש האילן, או בראש הנדבך, או בראש הכותל, והגיע זמן תפלה יורדין למטה ומתפללין וחוזרין למלאכתן, ואם היו בראש הזית, או בראש התאנה מתפללין במקומן מפני שטרחן מרובה. ומה הן מתפללין

אם היו עושין בסעודתן בלבד מתפללין שלש תפלות של תשעה עשר ברכות, היו עושין בשכרן מתפללין הביננו, ובין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהן.

הלכה ט

השויית הקול כיצד?

לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש. ולא ישמיע קולו, אלא אם כן היה חולה, או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור, כדי שלא תטרף דעתן מקולו.

הלכה י

כריעה כיצד?

המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה.

בברכה ראשונה בתחלה ובסוף

ובהודיה בתחלה ובסוף

וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו וכשהוא כורע, נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו ואח"כ מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם. במה דברים אמורים?

בהדיוט, אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.

הלכה יא

ולמה נותן שלום לשמאלו תחלה?

מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו, כלומר כשהוא עומד לפני המלך נותן שלום לימין המלך, ואחר כך לשמאל המלך. וקבעו שיפטר מן התפלה, כמו שנפטרין מלפני המלך.

הלכה יב

כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש.

הלכה יג

השתחויה כיצד?

אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים, עד שנמצא מוטל על פניו ארצה.

הלכה יד

כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחויה, ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש, כמו שבארנו בהלכות עבודת כוכבים. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא א"כ הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע, אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר.

[השגת הראב”ד]: ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע

אמר אברהם: בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור. עד כאן לשונו.

הלכה טו

מנהג פשוט בכל ישראל, שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים, ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים, ובחנוכה ובפורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית. וביוה"כ בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה, מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית.