הלכות ציצית פרק ב

הלכה א

תכלת האמורה בתורה בכל מקום, היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע. והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס, או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית, רחל בת עז צמרה פסול לציצית.

הלכה ב

כיצד צובעין תכלת של ציצית?

לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד, ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו, כדרך שהצבעין עושין, כדי שיקלוט את העין. ואחר כך מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי. ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן, כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע וזו היא התכלת של ציצית.

הלכה ג

התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה, ואם צבעה שלא לשמה – פסולה. והיורה שיש בה הצבע, אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה כולה, אלא כיצד יעשה?

לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן ומניח בו צמר שבודק בו ושורף את שבדק שהרי נצבע לבדיקה, ושופך הצבע שבכלי שבדק בו שהרי טעמו ופסלו, וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם.

הלכה ד

התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה: חוששין שמא נצבעה שלא לשמה, אע"פ שנלקחה מן המומחה, אם נבדקה ונודעה שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין פסולה.

הלכה ה

כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו?

לוקחין תבן וריר של שבלול ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום, ושורין התכלת בכולן מעת לעת. אם עמדה בעינה ולא כהתה – כשרה, ואם כהתה, לוקחין בצק של שעורין שמעפשין אותו למורייס ונותנין את זו התכלת שנשתנית בתוכו ואופה הבצק בתנור. ומוציאים התכלת מן הפת ורואין אותה: אם כהתה ממה שהיתה – פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יותר ממה שהיתה קודם האפייה כשרה.

הלכה ו

חצר שמוכרין בה תכלת והיו מוחזקין בכשרות לוקחין ממנה סתם ואין צריך בדיקה והרי היא בחזקתה עד שתחשד. המפקיד תכלת אצל הגוי הרי זה פסולה שמא החליפה. ואם היתה בכלי והיה חתום בשני חותמות, חותם בתוך חותם – כשרה, בחותם אחד פסולה.

הלכה ז

המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין – פסולה, שזורין כשרה הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה, מן הגוי: התגר – כשרה, מן ההדיוט פסולה.

[השגת הראב”ד]: המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין משוזרין פסולה

כתב הראב"ד ז"ל אם תדקדק יפה בגירסא של עירובין תמצא באמת דהכי מסקנא דשזורין מופסקין כשרה דכולי האי לא טרחי והא דתנן בהמוצא תפילין ישנות מכניסן זוג זוג אבל לא חדשות כרבי יהודה לאו משום דחיישינן שמא קמיעים הם דכולי האי לא טרחי לעשות קמיע כעין תפילין אלא מאי הן חדשות שאין מקושרות ומשום דלא אפשר למקטרינהו בשבתא ואפילו בעניבה דר' יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא. עד כאן לשונו.

הלכה ח

טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה, או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה: אם ירוקה – ירוקין, אם אדומה – אדומין. היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור, מפני שהוא נראה כתכלת. וכורך על הכל חוט אחד תכלת כדרך שעושין בשאר ציציות שאינן צבועין.

[השגת הראב”ד]: טלית שהיא כולה אדומה כו' עד שאינן צבועין

כתב הראב"ד ז"ל ראיתי מי שהקשה עליו ועל זאת הברייתא שהקפידה על הצבע שיהא הציצית מצבע הטלית כדי שיהא ממין הכנף והוקשה עליו מה שאמר רבא בריש התכלת מידי ציבעא גרים להיותו מין כנף ולאו קושיא היא דהתם לענין אקדומי תכלת ללבן קא פריך דאין ראוי שיקדים תכלת ללבן בשביל הצבע אע"פ שהטלית כולו תכלת אלא ודאי מצוה להקדים לבן לתכלת אע"פ שהיא מינה והתורה אמרה על ציצית הכנף פתיל תכלת לעולם התכלת יבא על ציצית הכנף כלומר שיהא התכלת אחרון בו ומ"מ צריך שיהא בו ממין צבע הטלית כדי שיהיה בו ממין הכנף. עד כאן לשונו.

הלכה ט

קשה עונש מי שאינו מניח לבן, יותר מעונש שלא הניח תכלת, לפי שהלבן מצוי לכל והתכלת אינו מצויה בכל מקום ולא בכל זמן מפני הצבע שאמרנו.