הלכות עירובין פרק ב

הלכה א

אנשי החצר שעירבו כולן חוץ מאחד מהן שלא עירב עמהן, בין מזיד בין שוכח, הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן. ביטל להן, זה שלא עירב, רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן, אבל לביתו אסור. ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו, הרי כולם מותרין, הן מותרין מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו, וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר.

הלכה ב

המבטל רשותו סתם, רשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל. והמבטל רשותו לבני חצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש ואומר: רשותי מבוטלת לך ולך ולך. והיורש מבטל רשות, אף על פי שמת מורישו בשבת שהיורש קם תחת מורישו לכל דבר. וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה.

הלכה ג

ביטלו אלו המערבין רשותן לזה שלא עירב הוא מותר, שהרי נשאר לבדו, והם אסורין, שלא נשאר להן רשות. ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו, שאין רבים אורחין אצל אחד.

הלכה ד

היו אלו שלא עירבו שנים או יתר, אם ביטלו רשותם למערבין המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין. ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשנים שלא עירבו, שכל אחד מהן אוסר על חברו, ואפילו חזר האחד שלא עירב וביטל רשותו לשני שלא עירב, הרי זה אוסר, שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה אחד שעירב, אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב, אבל האחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב.

[השגת הראב”ד]: אחד שעירב וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והוא שמת הג' שעירב זה עמו אבל אם חי צריך לבטל לשניהם

הלכה ה

כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעל הבית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר. ומבטלין וחוזרין ומבטלין. כיצד?

שנים ששרויים בחצר ולא עירב אחד מהן מבטל רשותו לשני, ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חברו עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו, וכן כמה פעמים. ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר.

הלכה ו

מי שביטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו שביטל, אם במזיד הוציא הרי זה אוסר עליהן, שהרי לא עמד בביטולו, ואם בשוגג הוציא אינו אוסר, שהרי הוא עומד בבטולו. במה דברים אמורים?

שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן, אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו, אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהן.

הלכה ז

שני בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת, אין מבטלין זה לזה, הואיל ואי אפשר להם לערב מאמש. אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, אם מת מבעוד יום הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהם, ואם מת משחשיכה אינו אוסר עליהם. אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר, אם מבעוד יום מת אינו אוסר עליהם, שהרי כולן מעורבים, ואם מת משחשיכה אוסר עליהם עד שיבטל רשות מורישו להן.

הלכה ח

ישראל וגר ששרויים במערה אחת ומת הגר מבעוד יום, אע"פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשיכה הרי זה המחזיק אוסר עד שיבטל, שהרי הוא כיורש, ואם מת הגר משחשיכה, אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר עליו, אלא בהתירו הראשון הוא עומד.

הלכה ט

ישראל הדר עם הגוי או עם גר תושב בחצר אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה אלא כבהמה הוא חשוב, ואם היו שני ישראלים או יתר וגוי שכן עמהן, הרי זה אוסר עליהם. ודבר זה גזירה: כדי שלא ישכינו גוי עמהן, שלא ילמדו ממעשיו. ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד?

מפני שאינו דבר מצוי, שהרי יפחד שמא יתיחד עמו ויהרגנו, וכבר אסרו להתיחד עם הגוי.

הלכה י

שני ישראלים וגוי השוכנים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן, לא הועילו כלום. וכן אם בטלו לגוי או בטל להן או בטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי, לא הועילו כלום, שאין עירוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי, ואין להן תקנה אלא שישכרו ממנו רשותו ויעשה הגוי כאילו הוא אורח עמהן. וכן אם היו גויים רבים, משכירין רשותם לישראלים והישראלים מערבין ומותרין. וישראל אחד ששכר מן הגוי, מערב עם שאר הישראלים ויותרו כלם. ואין כל אחד ואחד צריך לשכור מן הגוי.

הלכה יא

שתי חצרות זו לפנים מזו וישראל אחד וגוי דרים בפנימית וישראל אחר בחיצונה, או שהיה ישראל וגוי בחיצונה וישראל אחר בפנימית, הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו, שהרי רגלי שני ישראלים וגוי מצויים שם, והפנימי מותר בפנימית.

הלכה יב

שוכרין מן הגוי אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות היא, שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד. לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא לדעתו. וכן שכירו ושמשו משכירין שלא לדעתו. ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי, הרי זה משכיר שלא לדעתו. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו והשאילו, הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא לדעתו. היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים רבים, אם השכיר אחד מהן דיו.

הלכה יג

שני ישראלים וגוי הדרים בחצר אחת ושכרו מן הגוי בשבת, חוזר האחד ומבטל רשותו לשני ומותר. וכן אם מת הגוי בשבת מבטל הישראלי לישראלי האחר, ויהיה מותר לטלטל.

הלכה יד

גוי שהשכיר לגוי אם אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו שוכרין מזה הגוי השני, שהרי נכנס תחת הבעלים ואם יש רשות לראשון להוציא הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אם לא היה השני עומד ושכרו הישראלים מן הראשון הרי אלו מותרין.

הלכה טו

חצר שישראלים וגוי שרויין בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה ועשו עירוב דרך חלונות, אע"פ שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות, הרי הן אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים מפני הגוי עד שישכיר. שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום הגוי.

הלכה טז

ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כגוי. אבל אם היה מן האפיקורוסין שאין עובדין עבודה זרה ואין מחללין שבת, כגון: צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה.

כללו של דבר: כל מי שאינו מודה במצות עירוב, אין מערבין עמו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כגוי, אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו. וכן אם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו.