הלכות עירובין פרק ג

הלכה א

חלון שבין שתי חצרות, אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה, אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד, הרשות בידן ויעשו כחצר אחת ויטלטלו מזו לזו. ואם רצו מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן. היה החלון פחות מארבעה או שהיה כולו למעלה מעשרה, מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

בחלון שבין שתי חצרות, אבל שבין שני בתים אפילו היה למעלה מעשרה. וכן חלון שבין בית לעליה אם רצו מערבין עירוב אחד אפילו שאין ביניהם סולם, והוא: שיהיה בו ארבעה על ארבעה. היה חלון עגול, אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כמרובע.

הלכה ג

כותל שבין שתי חצרות או מתבן שבין שתי חצרות פחות מעשרה טפחים, מערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים. היה גבוה עשרה או יתר על כן, מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן. ואם היה ביניהם סולם מכאן וסולם מכאן, הרי הן כפתח ואם רצו מערבין אחד. ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל, שהרי אין יכולין לעלות בו עד שימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל, הרי זה מתיר. ואפילו לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל, אם נשאר ביניהן פחות משלשה, הרי זה מתיר ומערבין אחד אם רצו.

הלכה ד

היה הכותל רחב ארבעה ועשה סולם מכאן וסולם מכאן, אף על פי שהסולמות מרוחקים זה מזה, אם רצו מערבין אחד. אין ברוחב הכותל ארבעה, אם אין בין הסולמות שלשה, מערבין אחד, היה ביניהם שלשה מערבין שנים.

הלכה ה

בנה מצבה על גבי מצבה בצד הכותל, אם יש בתחתונה ארבעה ממעט, אין בתחתונה ארבעה ואין בינה לבין העליונה שלשה ממעט, ואם רצו מערבין אחד, וכן במדרגות של עץ שסמכן לכותל.

הלכה ו

כותל גבוה שבין שתי חצרות וזיז יוצא באמצעיתו, אם נשאר מן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה, מניח סולם לפני הזיז ומערבין אחד אם רצו, אבל אם הניח הסולם בצד הזיז אינו ממעט. היה הכותל גבוה תשעה עשר טפחים, מוציא זיז אחד באמצע ומערבין אחד אם רצו, שהרי מן הזיז עד הארץ פחות מעשרה, ומן הזיז העליון עד ראש הכותל פחות מעשרה. היה הכותל גבוה עשרים טפחים צריך שני זיזין זה שלא כנגד זה, עד שיהיה בין הזיז התחתון ובין הארץ פחות מעשרה, ובין הזיז העליון ובין ראש הכותל פחות מעשרה, ומערבין אחד אם רצו.

[השגת הראב”ד]: כותל גבוה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל יש כאן שבוש ולשון הגמרא כך הוא זיז רחב ארבעה טפחים שיוצא מן הכותל והניח עליו סולם כל שהוא מיעטו פי' בטל הזיז שאינו ראוי לעמוד עליו והסולם ג"כ אינו כלום ולא אמרן אלא דאותביה עילויה אבל אותביה בהדיה בצדו ארווחי מרווח ליה פירוש לזיז והזיז ממעט את הכותל שהרי הוא רחב ארבעה טפחים ואמר ר"נ כותל י"ט צריך זיז באמצע להתירו, עד כאן לשונו.

הלכה ז

דקל שחתכו וסמכו על ראש הכותל ועל הארץ, מערבין אחד אם רצו ואינו צריך לקבעו בבנין. וכן הסולם כובדו קובעו ואינו צריך לחברו בבנין. היו קשין מבדילין בין שתי החצרות וסולם מכאן וסולם מכאן, אין מערבין אחד, שהרי אין כף הרגל עולה בסולם לפי שאין לו על מה שיסמוך. היה סולם באמצע וקשין מכאן וקשין מכאן, אם רצו מערבין שנים.

הלכה ח

היה אילן בצד הכותל ועשהו סולם לכותל, אם רצו מערבין אחד, הואיל ואיסור שבות הוא שגרם לו שלא יעלה באילן. עשה אשרה סולם לכותל, אין מערבין אחד מפני שאסור לעלות עליה מן התורה, שהרי היא אסורה בהנייה.

הלכה ט

כותל שגבוה עשרה ובא למעטו כדי לערב עירוב אחד, אם יש באורך המיעוט ארבעה טפחים, מערבין אחד. סתר מקצת הכותל עד שנתמעט מעשרה, צדו הקצר נותנין אותו לחצר זו ושאר הכותל הגבוה לבין שתי החצרות.

[השגת הראב”ד]: כותל שגבוה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זאת הגירסא אינה בספרינו ואיני יודע מה הוא באורך עשרה טפחים ואולי הוא ברוחב ארבעה טפחים, עד כאן לשונו.

הלכה י

נפרץ הכותל הגבוה שביניהן, אם היתה הפרצה עד עשר אמות מערבין שני עירובין, ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, היתה יתר מעשרה מערבין עירוב אחד ואין מערבין שני עירובין.

הלכה יא

היתה הפרצה פחותה מעשר ובא להשלימה ליתר מעשר, חוקק בכותל גובה עשרה טפחים ומערבין עירוב אחד. ואם בא לפרוץ לכתחלה פרצה יתר מעשר בכל הכותל, צריך להיות גובה הפרצה מלוא קומתו.

[השגת הראב”ד]: ואם בא לפרוץ וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אף זו לא מצאתיה בענין הזה וצריכה תקון, עד כאן לשונו.

הלכה יב

חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה או יתר, מערבין שני עירובין, פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים. ואם מיעט עומקו בעפר או בצרורות, מערבין אחד ואין מערבין שנים, שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן, אבל אם מלאהו תבן או קש אינן ממעטין עד שיבטל.

הלכה יג

וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ, מערבין אחד ואין מערבין שנים. וכל הדבר הניטל בשבת, כגון: הסל והספל אין ממעטין בו, אלא אם כן חיברו בארץ חבור שאי אפשר לשמטו עד שיחפור בדקר.

הלכה יד

נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב החריץ, מערבין אחד, ואם רצו מערבין שני עירובין. וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו, אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו, מערבין עירוב אחד, ואם רצו מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן, היו זו בצד זו ואינן בשוה אלא אחת למעלה מחברתה, אם יש ביניהן פחות משלשה טפחים הרי הן ככצוצטרא אחת, ואם יש ביניהם שלשה או יתר מערבין שנים אלו לעצמן ואלו לעצמן.

הלכה טו

כותל שבין שתי חצרות שהוא רחב ארבעה והיה גבוה עשרה טפחים מחצר זו ושוה לקרקע חצר שניה נותנין רחבו לבני החצר שהוא שוה להן ויחשב מחצרן, הואיל ותשמישו בנחת לאלו ותשמישו בקשה לאלו, נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת. וכן חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה טפחים מצד חצר זו ושוה לקרקע חצר שניה, נותנין רחבו לחצר שהוא שוה לו, מפני שתשמישו נחת לזה וקשה לזה נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת.

הלכה טז

היה הכותל שבין שתי החצרות נמוך מחצר העליונה וגבוה מחצר התחתונה, שנמצאו בני העליונה משתמשין בעביו על ידי שלשול ובני התחתונה משתמשין בעביו ע"י זריקה, שניהן אסורין בו עד שיערבו שתיהן עירוב אחד. אבל אם לא עירבו אין מכניסין מעובי כותל זה לבתים ואין מוציאין מהבתים לעביו.

הלכה יז

שני בתים שביניהן חורבה שהיא רשות היחיד, אם יכולין שניהם להשתמש בחרבה על ידי זריקה אוסרין זה על זה, ואם היה תשמישה לזה בנחת, והאחר אינו יכול לזרוק לה מפני שהיא עמוקה ממנה הרי זה שהיא לו בנחת משתמש בה ע"י זריקה.

הלכה יח

כל גגות העיר אע"פ שזה גבוה וזה נמוך, עם כל החצרות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהן יתר על בית סאתים עם עובי הכתלים שבין החצרות עם המבואות שיש להן לחי או קורה כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא עירוב, כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית, אלא אם כן עירבו.

הלכה יט

כיצד?

כלי ששבת בתוך החצר בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו, אפילו היה גבוה ממנו כל שהוא או נמוך, ומן הגג האחר לחצר שניה ומחצר שניה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות, או דרך גגות וקרפיפות, או דרך חצרות וקרפיפות או דרך שלשתן מזה לזה ומזה לזה, ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות האלו עירוב אחד.

הלכה כ

וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר, לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף, אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות שמעבירין בהן כלי זה עירוב אחד.

הלכה כא

בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיהיה כל אחד ואחד דולה מרשותו. והיכן מעמידין את המחיצה?

אם היתה למעלה מן המים, צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה.

הלכה כב

וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבו ארבעה טפחים, זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצדה האחר וכאילו הבדילה חלק זה מחלק זה, אף על פי שהמים מעורבין מלמטה. קל הוא שהקלו חכמים במים.

הלכה כג

באר שבאמצע השביל בין שני כתלי חצרות, אע"פ שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים ומכותל זה ארבעה טפחים, שניהם ממלאין ממנה ואין צריכין להוציא זיזין על גבה, שאין אדם אוסר על חברו דרך אויר.

[השגת הראב”ד]: באר שבאמצע וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והוא שחוליית הבור גבוהה עשרה טפחים שאין אויר רשות הרבים אוסרו ורשות חברו נמי אינו אוסרו דרך אויר אבל אין חוליתו גבוהה עשרה טפחים אין ממלאין ומתני' היא במסכת עירובין פרק המוצא תפילין, עד כאן לשונו.

הלכה כד

חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום, אנשי גדולה מערבין לעצמן ומותרים, שהרי נשאר להן פצימין מכאן ומכאן, ואנשי קטנה אסורין להוציא מבתיהן לחצר שלהן עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד, שדיורין של גדולה חשובין כקטנה ואין דיורי קטנה חשובין כגדולה.

הלכה כה

שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח שביניהן או דרך החלון ונסתם הפתח או החלון בשבת, כל אחת ואחת מותרת לעצמה, הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה. וכן שתי חצרות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה ונפל הכותל שביניהן בשבת, אלו מותרים לעצמן ומוציאין מבתיהן ומטלטלין עד עיקר המחיצה, ואלו מטלטלין כן עד עיקר המחיצה, הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה, ואף על פי שנתוספו הדיורין, שהדיורין הבאין בשבת אינן אוסרין. נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה, או שעשו נכרים לדעתן חזרו להתירן, וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו ונפסקו, אסור לטלטל מזו לזו, ואפילו היו מוקפות מחיצה, חזרו ונקשרו בשוגג חזרו להתירן.

[השגת הראב”ד]: שתי חצרות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש דלעצמה לא צריכא למימר אלא אפילו מזו לזו שהיא קודם סתימה. עד כאן לשונו.