הלכות עירובין פרק ד

הלכה א

אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על שולחן אחד, תמיד אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו אין צריכין עירוב, מפני שהן כאנשי בית אחד. וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו ואינו צריך לערב עמהן, כך אלו כולן כאנשי בית אחד הן, מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד.

הלכה ב

וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו, ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין לערב, כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת, שכל אלו הבתים כבית אחד הן חשובין.

הלכה ג

וכן אנשי חצר שעירבו נעשו כולן כבית אחד, ואם צרכו לערב עם חצר שניה ככר אחד בלבד הוא שמוליכין על ידי כולן למקום שמערבין, בו ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין ליתן פת.

הלכה ד

חמשה שגבו את העירוב להוליכו למקום שמניחין בו העירוב, כשהם מוליכין אינן צריכין להוליך ע"י חמשתן אלא ככר אחת שכיון שגבו, כולן נעשו כאנשי בית אחד.

הלכה ה

האב ובנו ותלמידו שהן שרויין בחצר, אינן צריכין לערב, מפני שהן כבית אחד, ואף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן אוכלין הרי הן כבית אחד.

הלכה ו

האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעליהן או רבן תמיד, אבל אוכלין הם על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו, או בטובה, ימים ידועין כמי שסועד אצל חברו שבוע או חדש, אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר, אינן צריכין לערב, ואם עירבו עם חצר אחרת, עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת. ואם היו דיורין עמהן בחצר צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר מפני שאינן סומכין על שולחן אחד תמיד.

[השגת הראב”ד]: האחים שכל אחד וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זו הפסקא כתב תחת הפסקא שבמשנת האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד והעמידו בגמרא במקבלי פרס ואין הדרך שלו נכון על מקבלי פרס השנוי בברייתא בענין נשים ועבדים אבל פירוש מקבלי פרס שהאב והבעל והאדון נותנין להם פרנסתם ואוכלין אותן בבתיהם דכיון שהם נזונים ממקום אחד ואוכלים בבתיהם הם חלוקין במקצת ואחדים במקצת, עד כאן לשונו.

הלכה ז

חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמה או בעלייה בפני עצמה, לפיכך צריכין פת מכל חבורה, ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה ככר אחד לכולן, שכולן כאנשי בית אחד חשובין.

הלכה ח

מי שיש לו בחצר חברו בית שער שרבים דורסין בו, או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו, ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו. אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו, לפי שאינו מקום דירה.

הלכה ט

עשרה בתים זה לפנים מזה זה לפנים מזה, הבית הפנימי והשני לו הם שנותנין את העירוב, והשמונה בתים החיצונים אינן נותנין את העירוב, הואיל ורבים דורסין בהן הרי הן כבית שער, והדר בבית שער אינו אוסר. אבל התשיעי אין דורסין בו רבים אלא יחיד, לפיכך אוסר עד שיתן עירובו.

הלכה י

שתי חצרות וביניהן שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני החצר האחר עירובן דרך הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, אותן השלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת האמצעי מפני שהניחו בו העירוב, והשנים שמצדדיו מפני שכל אחד מהן בית שער לאנשי חצר.

הלכה יא

שתי חצרות ושני בתים פתוחין זה לזה ביניהן והביאו אלו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית השני הסמוך לחצר האחרת, והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להן והניחוהו בבית האחר, שתיהן לא קנו עירוב, שכל אחת מהן הניח עירובו בבית שער של חצר אחרת.

הלכה יב

אחד מבני החצר שהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום הרי זה אוסר על בני החצר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו, וכן קטן אף על פי שאינו יכול לאכול כזית הרי זה אוסר עד שיערבו עליו אבל האורח אינו אוסר לעולם, כמו שבארנו.

הלכה יג

אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצרו, אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהן. במה דברים אמורים?

בישראל, אבל גוי אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהן עד שישכרו ממנו מקומו, שהרי אפשר שיבוא בשבת.

הלכה יד

בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן אינן אוסרין עליו, הואיל ויש לו תפיסת יד בכל בית מהן נעשו הכל כאורחין אצלו. במה דברים אמורים?

בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת כגון: טבל ועששיות אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן, הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד, הרי אלו אוסרין עליו עד שיערבו.

הלכה טו

אנשי החצר ששכחו ולא עירבו אין מוציאים מבתים לחצר ולא מחצר לבתים, אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר. ואם היתה שם מרפסת או עליה ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן, אנשי המרפסת או אנשי העליה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן בכל המרפסת ובכל הנחשב עמה, או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, ואנשי החצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה. וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ושכחו ולא עירבו, זה מטלטל בכל העליה והנחשב עמה וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עמה.

הלכה טז

כיצד?

הסלע או תל וכיוצא בו שבתוך החצר, אם אינן גבוהין עשרה טפחים הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת ושניהן אסורין להוציא שם כלים שבבתים. ואם גבוהין עשרה והיה ביניהן ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים הרי אלו נחשבין עם המרפסת, שהרי הן שוין לה ובני מרפסת מותרין בהם. ואם היו רחוקין מן המרפסת ארבעה טפחים או יתר על כן, אף על פי שגבוהין עשרה, הרי אלו בכלל החצר והמרפסת לפי ששניהן אפשר להשתמש בהן על ידי זריקה, לפיכך שניהן אסורין להוציא לשם כלי הבתים עד שיערבו. היתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת אין המרפסת אוסרת על בני החצר שהרי נחלקה מהן.

הלכה יז

זיזין היוצאין מן הכותלים, כל שהוא למטה מעשרה טפחים, הרי זה נחשב מן החצר ובני החצר משתמשין בו, וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעליה, אנשי עליה משתמשין בו, והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחלת עשרה העליונים מן הזיזין היוצאין שם, שניהן אסורין בו, ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים אלא אם כן עירבו.

הלכה יח

בור שבחצר, אם היה מלא פירות טבלים שאסור לטלטלן בשבת וכיוצא בהן, הרי הוא וחליתו כסלע או תל שבחצר, אם היה גבוה עשרה סמוך למרפסת, הרי הוא נחשב עם המרפסת, אבל אם היה מלא מים, אין בני חצר ולא בני מרפסת מכניסין ממנו לבתים עד שיערבו.

הלכה יט

שתי חצרות זו לפנים מזו ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית, שתיהן אסורות. הפנימית מפני שלא עירבה והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן. עירבו זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה, אבל אין מטלטלין מזו לזו.

הלכה כ

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית בהיתרה עומדת. שכח אחד מן בני הפנימית ולא עירב עמהן, אף החיצונה אסורה, מפני אלו בני הפנימית שלא עלה להן עירוב שהן עוברין עליהן.

הלכה כא

עשו שתיהן עירוב אחד, אם הניחוהו בחיצונה ושכח אחד מהן ולא עירב, בין שהיה מבני החיצונה בין מבני הפנימית שתיהן אסורות עד שיבטל להן, שהרי ביארנו שמבטלין מחצר לחצר. ואם הניחו עירובן בפנימית ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב חיצונה אסורה ופנימית מותרת במקומה, שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות עד שיבטל להן.

הלכה כב

היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו, אינן צריכין לערב, אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצרו. ואם היה גוי בפנימית אף על פי שהוא אחד, הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו.

הלכה כג

שלש חצרות הפתוחות זו לזו ורבים בכל חצר מהן, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד. היה בכל חצר מהן אחד, אף על פי שרבים דורסין בחיצונה אינן צריכין לערב, שכל אחד מהן מותר במקומו. היו שנים בפנימית, הואיל והן אסורין במקומן עד שיערבו, הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה עד שיערבו שנים שבפנימית.

זה הכלל: רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן.

הלכה כד

שתי כצוצטריות זו למעלה מזו שהן למעלה מן המים, אף על פי שעשתה כל אחת מהן מחיצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת, אם היו שתי הכצוצטריות בתוך עשרה טפחים, הרי אלו אסורין למלאות עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, מפני שהן ככצוצטרא אחת. ואם היה בין העליונה והתחתונה יותר על עשרה טפחים ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה, שתיהן מותרות למלאות.

[השגת הראב”ד]: שתי כצוצטריות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא מיחוורא הא מילתא אלא בשעשו זו שלא כנגד זו, עד כאן לשונו.

הלכה כה

לא עשתה העליונה מחיצה ועשתה התחתונה, אף התחתונה אסורה למלאות, מפני דלי של בני העליונה, שהן אסורין, שעובר עליה. עשתה העליונה מחיצה ולא עשתה התחתונה העליונה מותרת למלאות והתחתונה אסורה. ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו שתיהן אסורות למלאות עד שיערבו עירוב אחד.

[השגת הראב”ד]: לא עשתה עליונה וכו'

כתב הראב"ד לא מיחוורן הני מילי דאי לא אשתתפו במחיצה אדרבה זו נועלת בפניה וזו אינה נועלת ואי נשתתפו תרווייהו אסרי אהדדי ואי לא לא, עד כאן לשונו.

הלכה כו

שלש דיאטות זו למעלה מזו: עליונה ותחתונה של אחד ואמצעית של אחד, לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות אחר, אבל משלשל הוא מן העליונה להתחתונה שלא דרך אמצעית.

הלכה כז

שתי דיאטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתיהן עירוב אחד. עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים ומקצתן לא עשו, אלו שעשו עוקה שופכים לעוקה שלהן, ואלו שלא עשו, לא ישפכו לחצר עד . ואם עשו אלו עוקה ועשו אלו עוקה, כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלהן, אף על פי שלא עירבו.