הלכות עירובין פרק ה

 הלכה א

אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה, כגון: שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן, אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת, אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד. אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן, או שהיה הכל יין והיה בשני כלים, הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת.

הלכה ב

אחד מבני המבוי שבקש מחברו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו, בטל השיתוף. שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה. אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן.

[השגת הראב”ד]: אחד מבני המבוי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל נ"ל שלא נשנית הברייתא הזו אלא במזכה להם משלו דכיון דמאתמול אי בעי מיניה לא יהיב ליה לא גמר ומקנה בעידן דקני שביתה אבל בהנך דמשתתפי בדידהו לא שייכא הא מילתא דמנתיה מיהא קיימא בשתוף, עד כאן לשונו.

הלכה ג

אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן, הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואף על פי שלא הפרישו ולא ייחדו, אלא הרי הוא מעורב באוצר, הרי זה שיתוף.

הלכה ד

חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות, אם נשתתפה עם אחד מהן בלבד, נאסרה במבוי השני ואינה מוציאה ומכניסה בו, לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי ושיתף עליהן, צריך להודיע לאנשי חצר זו שאינן משתתפין אלא מדעתן שאינה זכות להן, שמא במבוי השני רוצים להשתתף לא בזה.

[השגת הראב”ד]: חצר שיש לה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל מאחר דקי"ל כר"ש בשלש חצרות שעירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרין עמה איזו חובה יהיה לה אם תשתתף עם זו ותשתתף עם האחרת שלא מדעתו והלא מותרת עם שתיהן ובאמת שבוש הוא זה, עד כאן לשונו.

הלכה ה

אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, והוא שלא יאסורו על שכיניו, אבל אם אוסר, אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו. כיצד אוסר?

כגון שאמר איני מערב עמכם, או איני משתתף עמכם.

[השגת הראב”ד]: כיצד אוסר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל פירוש אחר מפרשים בו כשהוא אוסר שאין להם פתח אחר לא לו ולא להם אלא למבוי זה או לחצר זה מערבת אשתו עליו שלא מדעתו אבל אם יש להם או לו יציאה אחרת אינה מערבת שלא מדעתו ולפירוש שלו הלא הטורזינא לא רצה להשכיר, עד כאן לשונו.

הלכה ו

נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות, אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין, הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם. נתוספו שכנים בחצר זו, מזכה להם וצריך להודיעם.

[השגת הראב”ד]: נשתתפו אנשי חצר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה ההפרש שבוש שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד, עכ"ל

[השגת הראב”ד]: ואם בשני מינין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל גם זה שבוש

[השגת הראב”ד]: נתוספו שכנים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש דהא קי"ל כר"ש בהא דאין כאן חובה, עד כאן לשונו.

הלכה ז

נשתתפה חצר זו עם בני המבוי זה מפתח זה ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר, מותרת עם שניהן והן מותרין עמה, ושני המבואות אסורין זה עם זה. לא עירבה עם אחד מהם אוסרת על שניהן.

הלכה ח

היתה חצר זו רגילה בפתח אחד והפתח השני אינה רגילה, זה שרגילה להכנס ולצאת בו – אוסר, ושאינה רגילה בו אינו אוסר. עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו הותר המבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמה.

הלכה ט

עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן, והיא לא עירבה עמו ולא עם בני המבוי האחר שאינה רגילה בו, וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו, דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה, בו מפני שלא עירב. הואיל והיא לא עירבה והוא לא עירב דוחין אותה אצלו, כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו.

הלכה י

חצר שיש לה פתח למבוי ופתח אחר לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתים, הואיל ואסור לטלטל מחצר לאותו הקרפף אינו סומך אלא על פתח של מבוי, לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן, אבל אם היה הקרפף בית סאתים או פחות, אינו אוסר על בני המבוי, שעל הפתח המיוחד לו סומך הואיל ומותר לטלטל בכל הקרפף.

הלכה יא

אחד מבני מבוי שהלך לשבות במבוי אחר, אינו אוסר עליהן. וכן אחד מבני מבוי שבנה מצבה רחבה ארבעה טפחים על פתחו, אינו אוסר עליהן, שהרי הפריש עצמו מהן וחלק רשותו.

הלכה יב

אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו, מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו. ודינם לענין ביטול רשות כדין אנשי חצר ששכח אחד מהן או שנים ולא עירבו. וכבר אמרנו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד הן חשובין בין לעירובי חצרות בין לשתופי מבואות.

הלכה יג

מבוי שעירבו כל חצרות שבו, כל חצר וחצר בפני עצמה, ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו, לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין. ולא הצריכו לערב בחצרות עם השתוף אלא שלא לשכח לתינוקות תורת עירוב, והרי עירבו בחצרות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף, אסורים במבוי ומותרין כל בני חצר לטלטל בחצרן, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים.

הלכה יד

נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצרות, אם אין מקפידין על פרוסתן, סומכין על השתוף בשבת הראשונה בלבד, ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק.

[השגת הראב”ד]: נשתתפו במבוי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ירושלמי הוא רבי יעקב בר אחא ורבי זעירא בשם מר עוקבן נסמכין על שתופי מבוי בשבת הראשונה מדוחק רבי בא בשם ר"י כגון אנשי ברדליא שאינן מקפידין על פרוסתן רבי יוסה בר בון בשם ר' אילא כגון אנשי ברדליא שהם מקפידים על פרוסתן, עד כאן לשונו.

הלכה טו

מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו חצרות עם הבתים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית. מאחר שעירבו חצרות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצרות, ולפיכך אין מטלטלין בכולן, ואם לא עירבו אנשי החצרות, מטלטלין בכולן כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו בה.

[השגת הראב”ד]: מבוי שלא נשתתפו בו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בחיי ראשי מחסרון דעת כתב כל זה חדא דהא קי"ל הלכה כר"ש בין עירבו בין לא עירבו חצר ומבוי רשות אחת הן דר' יוחנן ושמואל הכי סבירא להו ועוד טעה בפירוש השמועה עצמה דרב אשי הכי אסיק טעמא להא מילתא דלא אסר רב בעירבו אלא משום בתים דכיון דעירבו שכיחי מאני דבתים בחצר ומשום הנך גזרו אפילו בכלים ששבתו במבוי שלא לטלטל אותם בתוך המבוי ויהיה להם ככרמלית וכל שכן שינהגו איסור בכלי החצר כל זה לדעת רב ואין הלכה כמותו וזהו פירוש אותה שמועה ומי שאינו מפרש כן תועה מדרך השכל, עד כאן לשונו.

הלכה טז

גוי או צדוקי השרוי בחצר שבמבוי דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר: ששוכרים מן הגוי או מאחד מבני ביתו, רשותו שבמבוי, או מבטל להן הצדוקי. ואם היה במבוי גוי וישראל אחד, אינו צריך שיתוף ודין ישראל אחד ודין רבים שהן סומכין על שלחן אחד, דין אחד הוא.

הלכה יז

גוי שהיה דר במבוי, אם יש לו בחצרו פתח אחד לבקעה אינו אוסר על בני המבוי. ואפילו היה פתח קטן ארבעה על ארבעה, אף על פי שמוציא גמלים וקרונות דרך הפתח שבמבוי אינו אוסר עליהן, שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו שהוא לבקעה. וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתים, הרי זה כפתוח לבקעה ואינו אוסר עליהן. היה בית סאתים או פחות אינו סומך עליהן ואוסר עליהן עד שישכרו ממנו.

הלכה יח

מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראלים והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן הגוי, שאין רבים נעשים כיחיד במקום גוי.

הלכה יט

כיצד משתתפין במדינה?

כל חצר וחצר מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי. ואם היתה המדינה קנין יחיד, אפילו נעשית של רבים, משתתפין כולן שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה. וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד, משתתפין כולן שתוף אחד.

הלכה כ

אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה, אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו בית אחד בחצר אחת ומשתתפין השאר. ויהיו אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה, חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותן הנשארים מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן אם היו הנשארים רבים, ואסורין לטלטל בשאר כל המדינה.

הלכה כא

ודבר זה משום היכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן, אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן.

הלכה כב

מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד מערבין את כולה ואינה צריכה שיור, שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח הבתים שמניחין אותו שיור, אף על פי שאינן פתוחין לעיר אלא אחוריהן לעיר ופניהם לחוץ, עושין אותן שיור ומערבין את השאר.

הלכה כג

המזכה בשיתוף לבני המדינה, אם עירבו כולן עירוב אחד אינו צריך להודיען, שזכות הוא להן ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה, או מי שהלך לשבות בעיר אחרת, או גוי שהיה עמהן במדינה, דין הכל כדינם בחצר ומבוי.

הלכה כד

מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד, הרי זה אוסר על כלן, ואם בנו מצבה על פתח המבוי אינו אוסר, לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין, אלא או כולה או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה לחלוק רשותו מהן, כדי שלא יאסור על שאר המבואות.

[השגת הראב”ד]: לפיכך אין מערבין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל פירוש אפילו ע"י דקה שאין דקה מועלת במקום דריסת הרבים, עד כאן לשונו.