הלכות עירובין פרק ו

הלכה א

מי שיצא מן המדינה בערב שבת והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אע"פ שחזר למדינה ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות, וזה הוא הנקרא עירובי תחומין.

הלכה ב

ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח. לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד המדינה, אינו מהלך במדינה אלא עד סוף מדתו, ואם היתה המדינה מובלעת בתוך מדתו, תחשב המדינה כולה כארבע אמות וישלים מדתו חוצה לה.

הלכה ג

כיצד?

הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח. ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך המדינה, ואינו מהלך במדינה אלא עד סוף האלף. היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף, אפילו אמה אחת שנמצאת מדתו כלתה חוץ למדינה, תחשב המדינה כולה כארבע אמות, ויהלך חוצה לה תשע מאות שש ותשעים אמה תשלום האלפים.

הלכה ד

לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה, הפסיד את כל המדינה כולה, ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה ומעירובו אלפים, ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת. המניח עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה ואפילו עיר חריבה, או מערה הראויה לדיורין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.

הלכה ה

המניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה, לא עשה כלום ואין מודדין לו ממקום עירובו, אלא הרי הוא כבני המדינה כולן שיש להן אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה. וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר. נתן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב.

הלכה ו

אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון: שהיה רוצה לילך לבית האבל, או למשתה של נשואין, או להקביל פני רבו או חברו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, או מפני היראה, כגון: שהיה רוצה לברוח מן הגוי, או מן הלסטים וכיוצא בזה. ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות הרי זה עירוב.

הלכה ז

כל שמשתתפין בו מערבין בו עירובי תחומין, וכל שאין משתתפין בו אין מערבין בו תחומין. וכמה שיעור עירובי תחומין?

מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, כמו השיתוף.

הלכה ח

וצריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוון לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד, או ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים אינו עירוב, שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה.

הלכה ט

אבל אם נתכוון לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוון לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה. שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק.

הלכה י

נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח, אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה. נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ, אינו עירוב גזירה שמא יתלוש, ואם היו תלושין ונעוצין הרי זה עירוב.

[השגת הראב”ד]: נתנו בראש הקנה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אנן קונטס תנן והוא בד של עץ ארוך ויש הרבה כזה והוא טעה במה שאמר בגמרא תלוש ונעוץ לא ונדמה לו שעל הקנה ועל הקונטס אמרו ולא אמרו אלא על הקנה, עד כאן לשונו.

הלכה יא

כל המניח עירובו יש לו במקום עירובו ארבע אמות, לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום, בתוך שתי אמות, הרי זה עירוב וכאילו לא יצא ממקומו, ואם יצא חוץ לשתי אמות, אינו עירוב, שהרי נעשה חוץ לתחום, והמניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב, מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו.

[השגת הראב”ד]: כל המניח עירובו וכו'

כתב הראב"ד זה שנה משנתנו כר' אליעזר דאמר באמצען ואינו כן אלא כר' יהודה, עד כאן לשונו.

הלכה יב

נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמאת, מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, שקניית העירוב בין השמשות, ואם ספק הרי זה עירוב, שספק העירוב כשר. לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות הרי זה עירוב.

הלכה יג

אמרו לו שנים: צא וערב עלינו. אחד עירב עליו מבעוד יום, ואחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה, שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק הוא וספק העירוב כשר. אף על פי כן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחלה, ואם עירב הרי זה עירוב.

הלכה יד

נפל על העירוב גל מבעוד יום, אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה כשר, שמותר להוציאו בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב, ואם נפל עליו גל משחשיכה הרי זה עירוב, ואע"פ שאי אפשר להוציאו אלא בעשיית מלאכה, ספק מבעוד יום נפל או משחשיכה, הרי זה כשר שספק העירוב כשר.

הלכה טו

אבל אם עירב בתרומה שהיא ספק טמאה, אינו עירוב, שאינה סעודה הראויה. וכן אם היו לפניו שתי ככרות של תרומה אחת טהורה ואחת טמאה, ואינו יודע אי זו היא משתיהן ואמר: עירובי בטהורה בכל מקום שהוא אינו עירוב, שאין כאן סעודה הראויה לאכילה.

הלכה טז

אמר: ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב בה הרי זה עירוב, שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראויה היתה מבעוד יום, אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה שאינה ראויה עד שתחשך. וכן אם הפריש תרומה והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך אין מערבין בה. שהרי היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה הסעודה ראויה מבעוד יום.

הלכה יז

הנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב, לפי שבית הקברות אסור בהנייה, וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו. נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפילו היה כהן, מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח או שינפח והולך.

הלכה יח

רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו. ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן, צריך לזכות להן על ידי אחר וצריך להודיעם. שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה. ואם הודיעו מבעוד יום, אף על פי שלא רצה אלא משתחשך, הרי זה עירוב. ואם לא הודיעו עד שחשכה, אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך.

הלכה יט

כל הזוכה בעירובי חצרות, מזכין על ידו בעירובי תחומין, וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצרות, אין מזכין על ידו עירובי תחומין.

הלכה כ

נותן אדם מעה לבעל הבית, כדי שיקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין, אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו: זכה לי במעה זו אינו עירוב. ואם אמר לו: ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו. ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו.

הלכה כא

מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן. לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואע"פ שהן אוכלין אצלו על שולחנו. ואם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו. עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן, אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן. קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו, ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו.

הלכה כב

הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם, הרשות בידו. וכשהוא משלחו אינו משלחו ביד חרש שוטה וקטן, ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב, ואם שלח אינו עירוב. ואם שלחו ביד אחד מאלו הפסולין להוליכו לאדם כשר, כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב, הרי זה כשר. ואפילו שלחו על הקוף או על הפיל, והוא: שיהיה עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב, וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלח עירובן ביד אחר הרי אלו משלחין.

הלכה כג

אחד או רבים שאמרו לאחד: צא וערב עלינו, ועירב עליהן באי זה רוח שרצה הרי זה עירוב ויוצאין בו, שהרי לא ייחדו לו רוח. האומר לחברו: ערב עלי בתמרים, ועירב עליו בגרוגרות, בגרוגרות ועירב עליו בתמרים, א"ל הניח עירובי במגדל, והניחו בשובך, בשובך, והניחו במגדל, בבית, והניחו בעליה, בעליה, והניחו בבית אינו עירוב. אבל אם אמר לו: ערב עלי סתם, ועירב עליו בין בגרוגרות בין בתמרים בין בבית בין בעליה הרי זה עירוב.

[השגת הראב”ד]: אחד או רבים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל שנה משנתנו כמ"ד יש ברירה, עכ"ל

הלכה כד

כשם שמברכין על עירובי חצרות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין, ואומר: בזה העירוב יהיה מותר לי להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח, ואם היה אחד מערב על ידי רבים אומר: בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח.

[השגת הראב”ד]: כשם שמברכין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל והיכן צונו לערב בתחומין בשלמא עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרשות הרבים אלא הא קולא נפקא מיניה לשבת ולא חומרא ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לעירוב ואיך יאמר צונו על מצות עירוב.