הלכות עירובין פרק ז

הלכה א

מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום ידוע בתוך התחום או בסופו ואמר: שביתתי במקום זה, וחזר לעירו ולן שם, יש לו להלך למחר מאותו מקום אלפים אמה לכל רוח. וזה הוא עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו. ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום, אף על פי שלא יצא ולא עמד שם, אלא להקל על העשיר שלא יצא אלא ישלח עירובו ביד אחר ויניחו לו.

הלכה ב

וכן אם נתכוון לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון: אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו ויש בינו ובינו כשחשכה אלפים אמה או פחות, והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה, אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חברו ללון אצלו או שחזר מעצמו ללון, או נתעכב, למחר יש לו להלך עד מקום שנתכוון לו ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח, שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שהניח עירובו שם.

הלכה ג

במה דברים אמורים?

בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב, או ברחוק כגון: מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והוא: שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקנה בו שביתה קודם שתחשך אם רץ בכל כחו, והיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך אלפים אמה או פחות. אבל אם לא היה רחוק ולא עני, או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כחו, או שהיה בין המקום שנתכוון לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשכה יתר מאלפים אמה, או שלא כיון המקום שקנה בו שביתה, הרי זה לא קנה שביתה ברחוק מקום, ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה.

[השגת הראב”ד]: או שהיה בין המקום וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אם יש בין המקום שהוא עומד משחשכה ומקום שנתכוון לשבות בו יותר מן אלפים אמה הרי הוא כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות במקומו, עד כאן לשונו.

הלכה ד

מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון לשבות ברשות היחיד הידוע אצלו וקנה שם שביתתו, הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ואם היתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה או תל או בקעה, אם היה בה בית סאתים או פחות, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ואם היתה יותר על בית סאתים, אין לו בה אלא ארבע אמות, וחוצה מהן אלפים אמה לכל רוח, וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה.

הלכה ה

הקונה שביתה ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו, לא קנה שביתה שם. כיצד?

היה בא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני או בשדה פלונית או בבקעה פלונית, או ברחוק אלף אמה או אלפים ממקומי זה, הרי זה לא קנה שביתה ברחוק, ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה.

[השגת הראב”ד]: הקונה שביתה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אף זה אינו כן אלא הולך עד אותו מקום שהוא בתוך תחומו ואם רצה לילך מאותו מקום ואילך מחמירין עליו ואם בא למדוד מצפונו מודדין לו מדרומו, עד כאן לשונו.

הלכה ו

אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני, אם יש תחת אותו אילן או אותו סלע שמונה אמות או יתר, לא קנה שביתה, שהרי לא כיון מקום שביתתו. שאם בא לשבות בתוך ארבע אמות אלו, שמא בארבע אמות האחרות הוא שקנה שביתה.

הלכה ז

לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו, או בארבע אמות שבדרומו או שבצפונו, ואם היה תחתיו פחות משמנה אמות ונתכוון לשבות תחתיו – קנה. שהרי אין שם שיעור שני מקומות והרי מקצת מקומו מסויים. היו שנים באים בדרך, אחד מהן מכיר אילן או גדר או מקום שהוא קובע בו שביתה והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר מתכוון לשבות הוא וחברו במקום שהוא מכיר.

הלכה ח

אנשי העיר ששלחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חברו ולא הוליך עירובן, הן לא קנו שביתה באותו מקום, שהרי לא הונח שם עירובן ואין להן להלך ממדינתן אלא אלפים אמה לכל רוח, והוא קנה שם עירוב, שהרי הוא בא בדרך ונתכוון לשבות שם והחזיק בדרך, לפיכך יש לו להלך לאותו מקום למחר ולהלן ממנו אלפים אמה לכל רוח.

הלכה ט

זה שאמרנו: שצריך הקונה שביתה ברחוק מקום שיחזיק בדרך לא שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העליה לילך לאותו מקום וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חברו, הרי זה החזיק וקנה שביתה. וכל הקונה שביתה ברחוק מקום, אינו צריך לומר: שביתתי במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא קנה שם שביתה. ואין צריך לומר, מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו קנה.

הלכה י

התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים בבית המדרש, מהלכין אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש לא ממקום האכילה. שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה, ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם.