הלכות עירובין פרק ח

הלכה א

אין מניחין שני עירובין אחד במזרח ואחד במערב כדי שיהלך במקצת היום על אחד משני העירובין ובשאר היום על העירוב השני, שאין מערבין שני עירובין ליום אחד. טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשנים: צאו וערבו עלי, אחד עירב עליו לצפון ואחר עירב עליו לדרום מהלך כרגלי שניהם.

הלכה ב

כיצד?

מהלך כרגלי שניהם? שאינו יכול להלך אלא במקום שיש לשניהם להלך בו. נתן האחד עירובו ברחוק אלף אמה לרוח מזרח והניח השני מהן עירובו ברחוק חמש מאות אמה לרוח מערב, אין זה שעירבו עליו מהלך במערב אלא אלף אמה כרגלי מי שעירב עליו במזרח, ולא יהלך במזרח אלא אלף וחמש מאות אמה כרגלי מי שעירב עליו במערב. לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין אלו: אחד ברחוק אלפים אמה למזרח ואחד ברחוק אלפים אמה למערב הרי זה לא יזוז ממקומו.

הלכה ג

מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות ומתנה ואומר: אם אירע לי דבר מצוה, או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו זה העירוב הוא שאני סומך עליו, והעירוב שברוח השנית אינו כלום. ואם נצרכתי לרוח זו השנית, זה העירוב הוא שאני סומך עליו, ושברוח הראשונה אינו כלום. ואם נצרכתי לשתי הרוחות, יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה ולאיזה שארצה אלך. ואם לא אירע לי דבר ולא נצרכתי לרוח מהן, אין שני העירובין האלו עירוב ואיני סומך על אחד מהן, אלא הריני כבני עירי שיש לו אלפים אמה לכל רוח מחוץ לחומה.

הלכה ד

כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, כך אסור לצאת ביום טוב וביום הכפורים, וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב, כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות, לפיכך מערבין עירובי חצרות ומשתתפין במבואות ליום הכפורים כשבת. ומערבין עירובי תחומין ליום הכפורים ולימים טובים כדרך שמערבין לשבת.

הלכה ה

יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גליות, יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון, ועל העירוב שברוח השניה ליום השני. או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני ימים, וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח. במה דברים אמורים?

בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת.

[השגת הראב”ד]: יו"ט שחל להיות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואיך לא פירש ולא חילק בדבר והלא העמידוה בגמרא דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא יו"ט ושבת לא מצי לערב בשתי רוחות.

הלכה ו

וכן מתנה אדם על עירובו ואומר: עירובי לשבת זו אבל לא לשבת אחרת, או לשבת אחרת אבל לא לשבת זו, לשבתות ולא לימים טובים, לימים טובים ולא לשבתות.

הלכה ז

אמר לחמשה: הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי אלך לא רציתי לא אלך, אע"פ שרצה משחשכה ילך, דבר שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה. וכן המערב לשבתות של כל השנה ואמר: רציתי אלך, לא רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי, כל שבת שירצה ילך, אע"פ שרצה משתחשך.

הלכה ח

המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב, אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים, צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות. כיצד הוא עושה?

מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו, ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל יום טוב, ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך ואוכלו אם היה ליל שבת, או מביאו אם היה ליל יום טוב. מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד, כדי שנאמר: מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים.

[השגת הראב”ד]: המערב לשני ימים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל טעה בזה שאפילו בשני י"ט של רשות הרבים אע"פ שהן קדושה אחת צריך שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו, דלחומרא אמרינן שהן קדושה אחת אבל לקולא לא אמרינן, עד כאן לשונו.

הלכה ט

נאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון, ואין לו עירוב לשני. עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני, והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה. עירב בפת בראשון, אם רצה לערב ברגליו בשני הרי זה עירוב, ואם רצה לערב בפת צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון.

הלכה י

יום הכפורים שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת בזמן שמקדשין על פי הראיה יראה לי שהן כיום אחד וקדושה אחת הם.

הלכה יא

זה שאמרנו: שיש לו לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים והוא: שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון, אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון, אין עירוב השני עירוב. שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום, וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון, הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.

הלכה יב

כיצד?

הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני, אין זה השני עירוב. שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום לפי שאינו יכול להגיע אליו, שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.

הלכה יג

אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה וסמך עליו ליום שני, הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון.

הלכה יד

יום טוב שחל להיות בערב שבת אינו עושה עירוב ביום טוב, לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין, אלא מערב הוא ביום חמישי שהוא ערב יום טוב. ואם חלו שני ימים טובים של גליות בחמישי וערב שבת מערב מיום רביעי עירובי תחומין ועירובי חצרות, ואם שכח ולא עירב הרי זה מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה, אבל לא עירובי תחומין.

הלכה טו

כיצד מתנה?

אומר בחמישי אם היום יום טוב, אין בדברי כלום, ואם לאו, הרי זה עירוב, ולמחר חוזר ומערב ואומר: אם היום יום טוב, כבר עירבתי מאמש ואין בדברי היום כלום, ואם אמש היה יום טוב, הרי זה עירוב. במה דברים אמורים?

בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד ואינו מערב להן אלא מערב יום טוב.

בריך רחמנא דסיען.