הלכות חמץ ומצה פרק א

הלכה א

כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת, שנאמר: כי כל אוכל חמץ ונכרתה, בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.

הלכה ב

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר: לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח, אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין, שנאמר: לא יראה לך שאור בכל גבולך. ונאמר: שאור לא ימצא בבתיכם. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא.

[השגת הראב”ד]: ואיסור החמץ וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער והשאור אף על פי שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א"כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם, עד כאן לשונו.

הלכה ג

אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא, אלא א"כ קנה חמץ בפסח, או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות.

הלכה ד

חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים: מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא – אסרוהו, אפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.

הלכה ה

חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח, בין במינו בין שלא במינו, הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שהוא אסור בהנייה, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו, אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח.

הלכה ו

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון: כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת, שנאמר: כל מחמצת לא תאכלו. במה דברים אמורים?

בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים, הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות.

[השגת הראב”ד]: כגון כותח הבבלי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הרב ז"ל פסק באלו כרבנן משום דאין כזית בהן בכדי אכילת פרס.

הלכה ז

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר: לא יאכל חמץ. ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן, אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ח

אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחלת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה, שנאמר: (דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה: לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא בין הערבים, והוא חצי היום.

[השגת הראב”ד]: וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה

אמר אברהם: מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי"ל כר"ש בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו לאחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבה אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליתא.

הלכה ט

ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית, כדי שלא יגע באיסור תורה, ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה, כל שעה ששית מדברי סופרים, ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל.

הלכה י

הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלין בשעה חמישית, אבל נהנין בו, והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות, והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה.