הלכות חמץ ומצה פרק ב

הלכה א

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה: לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.

הלכה ב

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה?

היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו, הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

הלכה ג

ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו, וכן מדברי סופרים, שבודקין ומשביתין החמץ בלילה, מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה. ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר. וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו, שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה.

הלכה ד

אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר. במה דברים אמורים?

בחורים ובמחבואות, אבל אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה דיו. ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויים שם והן אוכלין כל חמץ שיפול שם.

הלכה ה

חור שבאמצע הבית שבין אדם לחברו, זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. אבל חור שבין ישראל לגוי אינו בודק כלל, שמא יאמר הגוי: כשפים הוא עושה לי, אלא מבטלו בלבו ודיו. וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה.

הלכה ו

חורי הבית, התחתונים והעליונים, וגג היציע, ורפת בקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן, ובית דגים גדולים אינן צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס להן חמץ. אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו, ובית דגים קטנים, ובית העצים, ובית המוריס, וחורי הבית האמצעיים, וכיוצא באלו צריכין בדיקה, שסתמן שמכניסין להן חמץ. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ  אינו צריך בדיקה. וכשבודק המרתף בודק ממנו שתי שורות החיצונות, שהן העליונה ושלמטה ממנה.

[השגת הראב”ד]: חורי הבית התחתונים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל טעה בשמן שאע"פ שמסתפק אינו צריך לפי שיש קבע לסיפוקו, עד כאן לשונו.

הלכה ז

אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף. בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שניה שהרי גררה חולדה או עכבר בודאי.

הלכה ח

וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו, אחר בדיקה צריך לבדוק פעם שניה, אע"פ שמצא פירורין באמצע הבית אין אומרין: כבר אכל אותה הפת במקום זה והרי הפירורין, אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון, ואלו הפירורין שם היו, ולפיכך חוזר ובודק. אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית, ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה.

הלכה ט

ראה תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אינו צריך בדיקה, שחזקתו שאכלו, ואלו הפירורין שנפלה ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו ואין דרך עכבר לפרר, ואם לא מצא פירורין כלל צריך לבדוק.

הלכה י

הניח תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל, ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק, שכל הקבוע כמחצה על מחצה.

[השגת הראב”ד]: הניח תשעה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא מיחוורא הא מילתא אלא לענין בטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא, עד כאן לשונו.

הלכה יא

שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה, ושני בתים: אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים: זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ, וכן שני בתים בדוקין וצבור אחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ואין ידוע לאיזה בית נכנס, או שידע שנכנס לאחד מהן ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום, או שבדק ומצא ככר, או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ופירש ככר מהן, ואין ידוע אם חמץ או מצה, ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קבוע.

[השגת הראב”ד]: שני צבורין וכו' עד שאין כאן קבוע

כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש אלא דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה ויש לומר אף לענין ביטול דומיא דטומאה ויש אומרים דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ויש דברים שאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא כגון בדק ולא מצא כרבנן דפליגי על ר"מ אי נמי בבדק ומצא כרשב"ג דפליג אדרבי וכן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת כרשב"ג לקולא דפליג על רבי, עד כאן לשונו.

הלכה יב

הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, או שהניח תשע חלות ומצא עשר, או שבא עכבר ונטל החמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק.

[השגת הראב”ד]: הניח חמץ בזוית זו

אמר אברהם: הרבה שבושים יש בזו הפיסקא הניח בזוית זו וכו' אינו צריך לבדוק כרשב"ג דפליג אדרבי הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק כרבנן תשעה ציבורין של חמץ ודאי צריך בדיקה בא עכבר ונטל חמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס אינו צריך בדיקה, עד כאן לשונו.

הלכה יג

נכנס עכבר לבית וככר בפיו, ויצא עכבר משם וככר בפיו, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק. היה הראשון שנכנס שחור, וזה שיצא לבן צריך לבדוק. נכנס עכבר וככר בפיו, ויצאה משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק. יצאת משם חולדה, ועכבר וככר בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר. נחש שנכנס לחור ופת בפיו אינו חייב להביא חבר להוציאו.

הלכה יד

כזית חמץ בשמי קורה מחייבין אותו להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.

[השגת הראב”ד]: היה חמץ בבור

כתב הראב"ד ז"ל לפי שיטתו שכתב כאת"ל השנוים בגמ' אף זה צריך סולם להעלותו [ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר א"צ סולם להעלותו] אלא מבטלו בלבו ודיו נדמה בעיניו דרבא לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצאו זו היא שאלתו, עד כאן לשונו.

הלכה טו

כיפת שאור שייחדה לישיבה, אם טח פניה בטיט הרי זו בטלה ומותר לקיימה. בצק שבסדקי הערבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו אם היה עשוי לחזק בו שברי הערבה או לסתום בו נקב בטל במיעוטו, ואם לאו חייב לבער. היו בו שני חצאי זיתים בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם, רואין: כל, שאילו ינטל החוט, ניטלין עמו חייב לבער, ואם לאו אינו צריך לבער.

הלכה טז

במה דברים אמורים?

בערבה, אבל בבית, אף על פי שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו חייב לבער, מפני שפעמים מקבץ אותן. היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטל בלבו ודיו.

הלכה יז

המשכיר בית סתם בארבעה עשר הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק, ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק, ואמרו אשה או קטן: אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנין, שהכל נאמנים על ביעור חמץ, והכל כשרין לבדיקה, ואפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק.

הלכה יח

המשכיר בית לחברו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק, ואם משמסר המפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקים בשכר, שהרי מצוה הוא עושה.

הלכה יט

המפרש בים והיוצא בשיירא, תוך שלשים יום זקוק לבדוק, קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ואם אין דעתו לחזור אינו צריך לבדוק. וכן העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום זקוק לבדוק, ואחר כך כונס אוצרו לתוכו, קודם שלשים יום, אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר, ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח, אינו צריך לבדוק.