הלכות חמץ ומצה פרק ג

הלכה א

כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזויות, ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר מבערו.

הלכה ב

החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, אינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזוית ידועה, ויזהר בו, שאם לא נזהר בו ומצאו חסר צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים.

הלכה ג

חל ארבעה עשר להיות בשבת, בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עש,ר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו.

[השגת הראב”ד]: חל י"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי שלשה עשר ומניח מן החמץ

כתב הראב"ד ז"ל הרב לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר"א בן יהודה איש ברתותא וכר"א בן צדוק דתרוויהו ס"ל כהדדי וכן עיקר, עד כאן לשונו.

הלכה ד

היו לו ככרות רבות של תרומה וצרך לשרפה ערב שבת, לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף, אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה, ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.

הלכה ה

מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר, בודק ארבעה עשר בשחרית. לא בדק בשחרית בודק בשעת הביעור, לא בדק בשעת הביעור בודק בתוך החג, עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שהוא אסור בהנייה.

הלכה ו

כשבודק החמץ בלילי ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל, מברך קודם שיתחיל לבדוק: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ, כמו שבארנו, ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך.

הלכה ז

וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, ויאמר: כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר, אבל אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנייה.

הלכה ח

לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו, לחייבו משום לא יראה ולא ימצא וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב, ומבערו, ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.

[השגת הראב”ד]: לפיכך אם לא ביטל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אולי סובר זה המחבר משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב, עד כאן לשונו.

הלכה ט

מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת ארוסין ונשואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור, ואם לאו יבטל בלבו. יצא להציל מיד הגייס מן הנהר מן הדליקה ומן המפולת, יבטל בלבו ודיו. יצא לצורך עצמו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יחזור מיד, ועד כמה הוא חוזר?

עד כביצה היה פחות מכביצה מבטלו בלבו ודיו.

הלכה י

מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ונזכר אחר שיצא והוא יושב לפני רבו, והיה ירא שמא תחמיץ קודם שיבא, הרי זה מבטלו בלבו קודם שתחמיץ, אבל אם החמיצה אין הביטול מועיל כלום, אלא כבר עבר על לא יראה ולא ימצא, וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו.

הלכה יא

כיצד ביעור חמץ?

שורפו או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים. חמץ שנפלה עליו מפולת, ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר, הרי הוא כמבוער, וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית. נתנו לגוי קודם שעה ששית, אינו צריך לבער. ואם שרפו קודם שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנייה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים, ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם בשל או אפה, אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנייה, וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה.