הלכות חמץ ומצה פרק ד

הלכה א

כתוב בתורה: לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוי לא יהיה עובר?

תלמוד לומר: שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו. יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו, בשדה או בעיר אחרת, לא יהיה עובר?

תלמוד לומר: בכל גבולך בכל רשותך.

יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש?

תלמוד לומר: לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

הלכה ב

הא למדת שחמץ של ישראל, אם הניחו ברשותו, אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד גוי הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר, מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי, שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך, מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה.

הלכה ג

גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו, הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו. ואם לא קבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח, שברשות הגוי הוא.

הלכה ד

גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו, מפני שמחייבו האנס באחריותו.

[השגת הראב”ד]: גוי אנס שהפקיד וכו'

כתב הראב"ד ז"ל דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ונדמה לו שזה האחריות מן האונס הוא ועל כרחם היה וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל ויכולים היו להחזירו לשמירת עצמן כשירצו וע"כ החזירוהו להם ומוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות, עד כאן לשונו.

הלכה ה

ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי, אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח, והוא, שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח, ואם לא אמר לו קנה מעכשיו, נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל הגוי, ואסור בהנייה לאחר הפסח.

[השגת הראב”ד]: ישראל שהרהין וכו'

כתב הראב"ד לא נהיר ולא צהיר אלא אפילו לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפילו לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לגוי ע"כ.

הלכה ו

ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה חמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי, או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה.

הלכה ז

אומר הוא ישראל לגוי: עד שאתה לוקח במנה, בוא וקח במאתים, עד שאתה לוקח מגוי, בוא וקח מישראל, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח, אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.

הלכה ח

תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח.

הלכה ט

כיצד?

ערבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם שלשה ימים לשעת הביעור מותר לקיימו, שהרי נפסד והבאיש, תוך שלשה ימים חייב לבער.

הלכה י

וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריא"ק שנתן לתוכן חמץ, מותר לקיימן בפסח. שהרי נפסדה צורת החמץ.

[השגת הראב”ד]: וכן הקילור וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש דמאחר קבל ומטעם אחר ולא מטעמו.

הלכה יא

הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. בגדים שכיבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא, שאין צורת החמץ עומדת.

[השגת הראב”ד]: הפת עצמה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה

[השגת הראב”ד]: בגדים שכבסו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין זה טעם אלא שכבר נפסל מן הכלב ועל כל זה שהוא כמו שייחדהו לישיבה וטח פניו בטיט, עד כאן לשונו.

הלכה יב

דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריא"ק וכיוצא בו אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו.