הלכות חמץ ומצה פרק ה

הלכה א

אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים, שהן: החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים, שהן: השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן, אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון.

הלכה ב

חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים, לעולם אינם באין לידי חמוץ, אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין. ומי פירות הן כגון: יין וחלב ודבש ושמן זית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין, והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין.

[השגת הראב”ד]: אין (אסור) [באין] וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת אבל נוקשה מיהת הוי ואסור, עד כאן לשונו.

הלכה ג

אין מבשלין חטים במים, כגון: ריפות ולא קמח, כגון: לביבות, ואם בישל הרי זה חמץ גמור, והוא שיתבקעו בתבשיל. אין קולין את הבצק בשמן על המחבת, אבל מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי. ואם הרתיח המים הרבה ואחר כך השליך לתוכן הקמח הרי זה מותר, מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ. וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב לאסור דבר זה, גזרה שמא לא ירתיח המים יפה יפה.

הלכה ד

מותר לבשל הדגן או הקמח במי פירות, וכן בצק שלשו במי פירות, אם בשלו במי פירות או קלהו על המחבת בשמן הרי זה מותר, שמי פירות אינן מחמיצין.

הלכה ה

כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלין את הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה, ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו. וכן כשמוללין הקדרות החדשות, אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה, אבל קמח קלי אסור שמא לא קלהו יפה ויבוא לידי חמוץ.

הלכה ו

אין בוללין את השעורין במים בפסח, מפני שהן רפין ומחמיצין במהרה, ואם בלל, אם רפו כדי שאם הניחן על פי הביב, שאופין עליו החלות יתבקעו הרי אלו אסורין, ואם לא הגיעו לרפיון זה הרי אלו מותרין.

הלכה ז

החטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד כדרך שטוחנין הסולת, וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב שלא יבללו החטים במים, גזירה שמא ישהו ויחמיצו.

הלכה ח

תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים, אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור, שהרי נתערב בו החמץ, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל, שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים.

הלכה ט

משום שנאמר: ושמרתם את הַמַּצּוֹת כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ, לפיכך אמרו חכמים: צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום חמוץ. דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים, כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו, אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח, ואם מכרו לנכרי קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל.

הלכה י

דגן שנפל עליו דלף, כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חמוץ, אבל כשיפסק, אם נשתהה כשיעור הרי זה אסור.

הלכה יא

אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ, אלא כשיעור חלה בלבד, ואין לשין לא בחמין ולא בחמי חמה, ולא במים שנשאבו בו ביום אלא במים שלנו, ואם עבר ולש באחד מכל אלו, הרי הפת אסורה.

הלכה יב

לא תשב אשה תחת השמש ותלוש, ולא תחת הרקיע ביום העבים, אפילו במקום שאין השמש זורחת בו, ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר, ואם היתה לשה ואופה צריכה שני כלים של מים: אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה, ואם עברה ולשה תחת השמש, או שלא צננה ידיה, או שעשתה עיסה יתר משיעור חלה הפת מותרת. וכמה שיעור חלה?

כמו שלש וארבעים ביצים וחומש ביצה, כגוף הביצה הבינונית לא כמשקלה.

הלכה יג

כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ, וישרף מיד. ואם אין קולו נשמע, אם שהה כדי שיהלך אדם מיל, כבר החמיץ, וישרף מיד, וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי זה אסור לאכלו ואין חייבין עליו כרת.

[השגת הראב”ד]: כל זמן שאדם עוסק וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אנו אין בידינו אלא כל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מתחמצת אע"פ שאין בה סדקין ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחימוץ ואם הגביה ידו ממנו אסורה והוא שיהא שם אחרת שהחמיצה או שנסדקה או שהכסיפו פניה ואם אין שם אחרת ושהתה כדי מיל נמי אסורה. עד כאן לשונו.

הלכה יד

היו שתי עיסות שהגביהו היד מהן נילושות בעת אחת ונשתהו, האחת מהן יש לה קול, ואחרת אין לה קול, שתיהן ישרפו, והרי הן חמץ גמור.

הלכה טו

אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאשה שוהה עליהן ומתחמצין בעת עשייתן, לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם, מפני שהן בקיאין באומנותן וממהרים לעשותם, אבל בעלי בתים אסורים, ואפילו צרו אותן בדפוס, שמא יבואו אחרים לעשותן שלא בדפוס וישהו בעשייתן ויחמיצו.

הלכה טז

מים שרוחצין בו הידים והערבה אחר שלשין, וכן מים שמשתמשין בהן בשעת לישה הרי זה ישפוך במקום מדרון, כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ.

הלכה יז

אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין, שמא יחמיץ, אבל חולטין להן המורסן ברותחין ומניחין לפניהן. וכבר נהגו רוב העולם שלא לחלוט, גזרה שמא לא ירתיח המים יפה.

הלכה יח

ומותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח ומאכילן מיד, או נותן לפניהן והוא עומד עליהן עד שלא ישהה לפניהן כדי הילוך מיל, וכל זמן שהן מנקרין בו, או שהוא מהפך בידו, אינו מחמיץ, וכשיפסקו מלאכול, ישטוף הכלי במים וישפוך במקום מדרון.

הלכה יט

לא תשרה אשה מורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה על בשרה יבש, ולא ילעוס אדם חטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת, ואם נתן ישרף מיד, מפני שהוא ממהר להחמיץ. ואין נותנין את הקמח לתוך החרדל, ואם נתן יאכל מיד.

הלכה כ

מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן. וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ, אלא כדי שיהיה לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני.

[השגת הראב”ד]: מותר ליתן התבלין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זהו ע"ד הרב ז"ל שסמך על דברי ר"ע שאמר לשתי לר' אליעזר ור' יהושע ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ועל דברי ריב"ל שאמר מיומא קמא לושו לי בחלבא ואני אומר אולי לא נאמר כן אלא בזריזים שהיו אופין אותה מיד אבל להתיר לכל אדם כשאר עיסות לא וכן עיקר, עד כאן לשונו.

הלכה כא

כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה בצונן, חוץ מכלי שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצו קשה, וכן עריבות שלשין בהן החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח.

הלכה כב

ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה כלה, אין אופין עליו מצה בפסח, ואם מלאו גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ מותר לבשל עליו מצה.

הלכה כג

כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדרות ואלפסין נותן אותן לתוך כלי גדול וממלא עליהן מים ומרתיחן בתוכו עד שיפלטו, ואחר כך שוטף אותן בצונן ומשתמש בהן במצה, וכן הסכינין מרתיח את הלהב ואת הנצב בכלי ראשון, ואחר כך משתמש בהן במצה.

הלכה כד

כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון: קערות וכוסות נותן אותן לתוך כלי גדול ונותן עליהן מים רותחין ומניחן בתוכו עד שיפלוטו, ואחר כך שוטפן ומשתמש בהן במצה.

הלכה כה

כל כלי חרש שנשתמש בהן חמץ בחמין, בין בכלי ראשון כגון קדרות, בין בכלי שני כגון קערות, בין שהיו משוחין ושועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו חרס כמה שהן אין משתמשין בהן במצה, אלא מניחן לאחר הפסח ומבשל בהן.

הלכה כו

כלי ראשון שרצה להרתיחו ולא מצא כלי אחר גדול ממנו כדי להרתיחו בתוכו, הרי זה מקיף לו שפה של טיט על שפתו מבחוץ וממלאהו מים עד שיגברו המים על שפתו ומרתיח המים בתוכו ודיו, ואחר כך שוטף אותו ומשתמש בו במצה.