הלכות חמץ ומצה פרק ז

הלכה א

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר: זכור את יום השבת ומנין שבליל חמשה עשר?

תלמוד לומר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואףעל פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

הלכה ב

מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר: והגדת לבנך לפי דעתו של בן, אביו מלמדו, כיצד?

אם היה קטן או טיפש, אומר לו: בני, כולנו היינו עבדים, כמו שפחה זו או כמו עבד זה, במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן.

הלכה ג

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע, וכך וכך היה. וכיצד משנה?

מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו, אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה, מה נשתנה הלילה הזה? ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

[השגת הראב”ד]: וחוטפין מצה וכו'

אמר אברהם: פירוש אחר ממהרין לאכול כדי שלא יישנו, עד כאן לשונו.

הלכה ד

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל?

ומספר שבתחלה היו אבותינו, בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.

הלכה ה

כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור.

פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר: ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'.

מרור על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.

מצה על שם שנגאלו ודברים האלו כולן נקראין הגדה.

הלכה ו

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: ואותנו הוציא משם וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה: וזכרת כי עבד היית, כלומר: כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.

הלכה ז

לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית.

הלכה ח

אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אשה אינה צריכה הסבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה, ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסבה, אבל תלמיד בפני רבו אינו מסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסבת ימין אינה הסבה וכן המיסב על ערפו, או על פניו, אין זו הסבה. ואימתי צריכין הסבה?

בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך.

הלכה ט

ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה ערבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות, שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת, ידי חירות יצא, ידי ארבעה כוסות לא יצא, ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא.

הלכה י

כל כוס וכוס מארבעה כוסות הללו, מברך עליו ברכה בפני עצמה.

וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום.

כוס שני קורא עליו את ההגדה.

כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון.

כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר, ובין הכוסות האלו אם רצה לשתות שותה, בין שלישי לרביעי אינו שותה.

הלכה יא

החרוסת מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים. וכיצד עושין אותה? לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן, ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן, ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.

הלכה יב

אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת: לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה, אפילו אין שם קרבן פסח.

הלכה יג

מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכא והחרחבינא והמרור. כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור, ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית יצא, והוא שיהיו לחין. ויוצאין בקלח שלהן, ואפילו יבש, ואם שלקן או כבשן או בשלן אין יוצאין בהן.