הלכות קדוש החדש פרק ג

הלכה א

עדים שראו את החדש, אם היה ביניהם ובין מקום שיש בו בית דין מהלך לילה ויום או פחות הולכין ומעידין, ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו, שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש.

הלכה ב

עדים שראו את החדש הרי אלו הולכין לבית דין להעיד ואפילו היה שבת, שנאמר: אשר תקראו אותם במועדם, וכל מקום שנאמר: מועד דוחה את השבת. לפיכך אין מחללין אלא על ראש חדש ניסן ועל ראש חדש תשרי בלבד, מפני תקנת המועדות. ובזמן שבית המקדש קיים מחללין על כולן מפני קרבן מוסף שבכל ראש חדש וחדש שהוא דוחה את השבת.

הלכה ג

כשם שמחללין העדים שראו את החדש את השבת, כך מחללין עמהן העדים שמזכין אותן בבית דין אם לא היו בית דין מכירין את הרואין. ואפילו היה זה שמודיע אותן לבית דין עד אחד הרי זה הולך עמהן ומחלל מספק, שמא ימצא אחר ויצטרף עמו.

הלכה ד

היה העד שראה את החדש בליל השבת חולה מרכיבין אותו על החמור ואפילו במטה. ואם יש להן אורב בדרך לוקחין העדים בידן כלי זיין. ואם היתה דרך רחוקה לוקחים בידם מזונות. ואפילו ראהו גדול ונראה לכל לא יאמרו כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכין לחלל את השבת, אלא כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בית דין לילה ויום או פחות מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד.

הלכה ה

בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל יום שלשים. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים, ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו: אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבאו העדים, ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערבים. עמדו בית דין והתקינו: שלא יהיו מקבלים עדות החדש אלא עד המנחה, כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם.

הלכה ו

ואם הגיע מנחה ולא באו עדים עושין תמיד של בין הערבים, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומקריבין מוסף למחר, לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו, שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו, ואפילו באו עדים יום שלשים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה מקבלין עדותן ומקדשין יום שלשים בלבד.

הלכה ז

כשמעברין בית דין את החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים, היו עולין למקום מוכן ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים שהוא ראש חדש. ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש, ואין עולין לסעודה זו פחות מעשרה, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואוכלין בעת הסעודה וזו היא סעודת מצוה של עיבור החדש האמורה בכל מקום.

הלכה ח

בראשונה כשהיו בית דין מקדשין את החדש, היו משיאין משואות בראשי ההרים כדי שידעו הרחוקים. משקלקלו הכותים שהיו משיאין משואות כדי להטעות את העם, התקינו שיהו שלוחים יוצאין ומודיעין לרבים. ושלוחים אלו אינן מחללין לא את יום טוב ולא את יום הכפורים ואין צריך לומר שבת שאין מחללין את השבת לקיימו אלא לקדשו בלבד.

הלכה ט

על ששה חדשים היו שלוחים יוצאין:

על ניסן מפני הפסח,

ועל אב מפני התענית,

ועל אלול מפני ראש השנה, כדי שישבו מצפין ביום שלשים לאלול. אם נודע להם שקדשו בית דין יום שלשים נוהגים אותו היום קדש בלבד, ואם לא נודע להם נוהגים יום שלשים קדש ויום אחד ושלשים קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי.

ועל תשרי מפני תקנת המועדות,

ועל כסלו מפני חנוכה.

ועל אדר מפני הפורים.

ובזמן שבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.

הלכה י

שלוחי ניסן ושלוחי תשרי אין יוצאין אלא ביום ראש חדש אחר שתעלה השמש עד שישמעו מפי בית דין: מקודש. ואם קדשו בית דין בסוף יום תשעה ועשרים, כמו שאמרנו, ושמעו מפי בית דין מקודש יוצאין מבערב, ושלוחי שאר הששה חדשים יש להם לצאת מבערב אחר שנראה הירח, אף על פי שעדיין לא קדשו בית דין את החדש, הואיל ונראה החדש יצאו שהרי למחר בודאי מקדשין אותו בית דין.

הלכה יא

כל מקום שהיו השלוחין מגיעין היו עושין את המועדות יום טוב אחד ככתוב בתורה. ובמקומות הרחוקים שאין השלוחים מגיעין אליהם היו עושין שני ימים מפני הספק, לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין ראש חדש אי זה יום הוא.

הלכה יב

יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי ניסן ולא היו מגיעין להן שלוחי תשרי, ומן הדין היה שיעשו פסח יום אחד, שהרי הגיעו להן שלוחין וידעו באי זה יום נקבע ראש חדש, ויעשו יום טוב של חג הסוכות שני ימים, שהרי לא הגיעו אליהן השלוחין, וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם, עושין שני ימים אפילו יום טוב של עצרת.

הלכה יג

וכמה בין שלוחי ניסן לשלוחי תשרי?

שני ימים. ששלוחי תשרי אינן מהלכין באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב, ולא בעשירי בו מפני שהוא יום כפור.

הלכה יד

אין השלוחין צריכין להיותן שנים, אלא אפילו אחד נאמן. ולא שליח בלבד, אלא אפילו תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר: אני שמעתי מפי בית דין שקדשו את החדש ביום פלוני נאמן ומתקנין את המועדות על פיו. שדבר זה דבר העשוי להגלות הוא ועד אחד כשר נאמן עליו.

הלכה טו

בית דין שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו את החדש, כמו שבארנו בפרק זה, ואחר ארבעה או חמשה ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים, ואפילו באו בסוף החדש מאיימין עליהן איום גדול ומטריפים אותם בשאלות ומטריחין עליהן בבדיקות ומדקדקין בעדותן ומשתדלין בית דין שלא יקדשו חדש זה, הואיל ויצא שמו מעובר.

הלכה טז

ואם עמדו העדים בעדותן ונמצאת מכוונת, והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו החדש מיום שלשים, הואיל ונראה הירח בלילו.

הלכה יז

ואם הוצרכו בית דין להניח חדש זה מעובר כשהיה קודם שיבאו העדים אלו – מניחין, וזה הוא שאמרו: מעברין את החדש לצורך. ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר: לעולם אין מעברין את החדש לצורך, הואיל ובאו עדים מקדשין ואין מאיימין עליהן.

הלכה יח

יראה לי, שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החדשים, חוץ מן ניסן ותשרי, או בעדי ניסן ותשרי שבאו אחר שעברו הרגלים שכבר נעשה מה שנעשה ועבר זמן הקרבנות וזמן המועדות, אבל אם באו העדים בניסן ותשרי קודם חצי החדש מקבלין עדותן ואין מאיימין עליהן כלל, שאין מאיימין על עדים שהעידו על החדש שראוהו בזמנו כדי לעברו. אבל מאיימין על עדים שנתקלקלה עדותן, והרי הדבר נוטה וגנאי שלא תתקיים העדות ויתעבר החדש מאיימין עליהן כדי שתתקיים העדות ויתקדש החדש בזמנו. וכן אם באו עדים להזים את העדים שראוהו בזמנו קודם שקדשוהו בית דין הרי אלו מאיימין על המזימין עד שלא תתקיים ההזמה ויתקדש החדש בזמנו.