הלכות לולב פרק ז

 הלכה א

כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן, אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב.

הלכה ב

פרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג. וענף עץ עבות האמור בתורה, הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון: שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד, אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן- אין זה עבות, אבל נקרא הדס שוטה.

[השגת הראב”ד]: הדס שוטה

כתב הראב"ד ז"ל וצריך להיות כן כל השיעור או רובו, עד כאן לשונו.

הלכה ג

ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל. עלה שלו משוך כנחל, ופיו חלק וקנה שלו אדום, וזה הוא הנקרא ערבה. ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נאמר ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר.

הלכה ד

ויש מין אחר דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר, וקנה שלו אינו אדום וזה הוא הנקרא צפצפה והיא פסולה. ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד, כמו פי מגל קטן וזה כשר. וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו.

הלכה ה

ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראים מצות לולב. ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאים תחתיו מין אחר הדומה לו.

הלכה ו

מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו, ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר. ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא, והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד, או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר.

הלכה ז

כמה נוטל מהן?

לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא, אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע (פסול) [לא פסל].

[השגת הראב”ד]: כמה נוטל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא שמעתי מעולם פסול בזה ולא איסור תוספת ולא גירוע ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמר רבא מ"ט דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ביה מינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטיר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד וכ"ש לרבנן דאמרי א"צ אגד דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, עד כאן לשונו.

הלכה ח

כמה שיעור אורך כל מין מהם?

לולב אין פחות מארבעה טפחים, ואם היה ארוך כל שהוא כשר. ומדידתו משדרתו בלבד לא מראש העלים. והדס וערבה אין פחות משלשה טפחים, ואם היו ארוכין כל שהן כשרים. ואפילו אין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשרים, והוא שיהיו בראש הבד. ואם אגד הלולב צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס וערבה טפח או יותר. ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה, ואם היה גדול כל שהוא כשר.

[השגת הראב”ד]: כמה שיעור אורך וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ג' טפחים קטנים שהם עשרה אצבעות בגודל כר' טרפון, עד כאן לשונו.

הלכה ט

משיגביה ארבעה מינין אלו, בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה, בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן, אבל שלא דרך גדילתן לא יצא. ומצוה כהלכתה, שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח.

הלכה י

כיצד?

מוליך ומנענע ראש הלולב שלש פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלש פעמים, וכן בעליה וירידה. והיכן מוליך ומביא?

בשעת קריאת ההלל בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא. וכל היום כשר לנטילת לולב ואינו נוטל בלילה.

הלכה יא

עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב, או שכרך עליה סדין ונטלה – יצא. לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הדור, שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדרה ונטלה לא יצא ידי חובתו.

הלכה יב

אגד את הלולב עם ההדס והערבה והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלת וכיוצא בה הרי זה חוצץ, הבדיל ביניהן בעלי הדס אינו חוצץ, שמין במינו אינו חוצץ. ויש לו לאגוד את הלולב בחוט או במשיחה ובכל מין שירצה, הואיל ואין אגידתו מעכבת.

הלכה יג

מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד, בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בשבת, שנאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון. ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו בשופר.

הלכה יד

ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון?

מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין, נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה, שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש.

הלכה טו

משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש. וכל יום ויום מברך עליו: אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן.

הלכה טז

בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש, לא היו נוטלין הלולב מספק.

הלכה יז

ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין. הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו.

הלכה יח

ובזמן הזה שהכל עושין על החשבון נשאר הדבר כמות שהיה, שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש. וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזרה, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

הלכה יט

כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת הלולב, וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות.

הלכה כ

הלכה למשה מסיני, שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.

הלכה כא

כיצד היתה מצותה?

בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.

הלכה כב

כיצד היו עושין? מביאין אותה מערב שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום. וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה, אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש, אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושה?

לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה, שדבר זה מנהג נביאים הוא.

הלכה כג

בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרין: אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים. וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש.

הלכה כד

כך היה המנהג בירושלים: יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו, מתפלל והוא בידו, ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו, וכשיכנס למדרש, משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו.

הלכה כה

מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים בשבת בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת, וביום טוב מוסיפין על המים, ובמועד מחליפין המים.

הלכה כו

הדס שבלולב אסור להריח בו, מפני שאינו ראוי אלא לריח והואיל והוקצה למצוה אסור להריח בו, אבל אתרוג מותר להריח בו, שהרי הוקצה למצוה מאכילה.

הלכה כז

ואסור לאכול אתרוג כל יום השביעי, מפני שהוקצה למקצת היום הוקצה לכולו, ובשמיני מותר באכילה. ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים, אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני האתרוג אסור בשמיני כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק שהוא ספק שביעי. הפריש שבעה אתרוגין לשבעת ימים כל אחת ואחת יוצא בה ליומה ואוכלה למחר.