הלכות שבת פרק א

 הלכה א

שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה, שנאמר: וביום השביעי תשבות וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: לא תעשה כל מלאכה.

ומהו חייב על עשיית מלאכה?

אם עשה ברצונו, בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.

הלכה ב

כל מקום שנאמר בהלכות שבת: שהעושה דבר זה, חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת.

הלכה ג

וכל מקום שנאמר: שהעושה דבר זה, פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות דבר זה בשבת, ואיסורו מדברי סופרים, והוא הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר: אין עושין כך וכך, או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון, מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ד

וכל מקום שנאמר: מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחלה, וכן כל מקום שנאמר: אינו חייב כלום, או פטור מכלום אין מכין אותו כלל.

הלכה ה

דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר. כיצד?

גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוון  לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון לכך. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוון  לעקור אותן. לפיכך אם נעקרו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוון  להשיר השער, לפיכך אם נשר אינו חושש וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות. וכן כל דבר שאין מתכוון כגון זה הרי זה מותר.

הלכה ו

אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אע"פ שלא נתכוון לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד?

הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת, אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה, אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז

כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד? הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד, או כדי שלא ישרף, או כדי שלא יבקע חרש של נר [חייב] מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות, ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן, או מפני החרש, או מפני הפתילה הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה, אלא להרחיק ההיזק הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב”ד]: כל העושה מלאכה בשבת

כתב הראב"ד ז"ל ר"ח ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

הלכה ח

כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד?

זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור. הרי זה קל וחומר: אם נתכוון לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון: שנתכוון לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור, וכן כל כיוצא בזה. נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט

נתכוון ללקוט תאנים שחורות, וליקט לבנות, או שנתכוון ללקוט תאנים ואחר כך ענבים, ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים – פטור, אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב – פטור, שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.

הלכה י

היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות: נתכוון לכבות זו וכבה את זו, להדליק זו והדליק את זו – חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה. הא למה הוא דומה?

למי שנתכוון ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.

[השגת הראב”ד]: היו לפניו שתי נרות וכו'

אמר אברהם: המחבר הזה הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמרא במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן [דרב יהודה אותביה לשמואל מרא דשמעתא ממתני' דא"ר יהודה אפילו נתכוון ללקט תאנים וליקט ענבים וכו' ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והא הכא דמתעסק הוא ור' יהושע לא קא פטר אלא ממינא למינא אבל בחד מינא ר' יהושע נמי מחייביה וא"ל שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי הב"ע שאבד מלקט מלבו אלמא [אפילו] בחד מינא מתעסק הוא ופטור ואם כן היינו נתכוון לכבות את זו וכבה את זו אלא ע"כ מתניתין בלהקדים היא שאם נתכוון לכבות את זו תחלה וכבה את זו או להדליק את זו תחלה והדליק את זו חייב דכיון דחדא מלאכה היא וחדא מינא בהקדמת זו לזו לאו שינוי מחשבה היא אבל בכיבוי והדלקה אם שינה בהקדמה פטור וכן תאנים וענבים דא"ר יהודה ליקדם קאמר נתכוון ללקוט תאנים תחלה וליקט ענבים ר' יהושע פוטר אבל בחד מינא ליקדם חייב ואני תמה איך חשב כזאת שאם חשב ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר יהיה פטור וכשחשב להדליק את זו והדליק את זו יהיה חייב זה שעשה כל שחשב לעשות פטור וזה שלא עשה כלום יהיה חייב תמהון לבב הוא זה.

הלכה יא

אבל אם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר: וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה – פטור. כבה זו והדליק זו בנשימה אחת – חייב, שאע"פ שלא הקדים ההדלקה, הרי זה לא איחר אותה, אלא שתיהן כאחת עשה ולפיכך חייב. וכן כל כיוצא בזה. וכל העושה מלאכה במתעסק ולא נתכוון לה פטור.

הלכה יב

כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית ביותר על כוונתו חייב בפחות מכוונתו – פטור. כיצד?

הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו – חייב, שהרי נתכוון לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה. אבל אם נתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו – פטור, שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג

היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו וחלוקו: בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת – לפניו, בין שבא לאחריו – חייב, שכן דרכו להיות חוזר.

הלכה יד

כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב, אע"פ שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה. כיצד?

הרי שנתכוון לכתוב אגרת או שטר בשבת, אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת, אלא משיכתוב שתי אותיות חייב. וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם, משיארוג שני חוטין חייב ואף על פי שכוונתו להשלים הבגד הואיל ועשה כשיעור בכוונה – חייב. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טו

כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון: שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף, כגון: שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו, או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין.

הלכה טז

ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון: שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים, הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן. היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יז

כל המקלקלין – פטורין. כיצד?

הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן, או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור. חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור, אע"פ שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל פטור.

הלכה יח

כל המקלקל על מנת לתקן – חייב. כיצד?

הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.

הלכה יט

כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשוגג ומקצתה בזדון, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד פטור, עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחלה ועד סוף בזדון ואחר כך יהיה חייב כרת. ואם יהיה בעדים והתראה חייב סקילה, או שיעשה שיעור מלאכה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.