הלכות שבת פרק יג

הלכה ב

ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה – חייב. וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה, או מיד אדם העומד בה והחזיר ידו אליו – חייב. ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו, הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ.

הלכה ג

היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות – חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבעה אע"פ שלא הוציא כדרך המוציאין. וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים, או רקק ברשות שניה – חייב, שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות שניה ומחשבתו עושה אותו כאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה. היה עומד ברשות זו ופי אמה ברשות שניה והשתין בה פטור.

הלכה ד

היה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה ונטל משם מים מעל גבי גומא מלאה מים והוציאן – חייב, שהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ. אבל אם היה כלי צף על גבי מים ופירות בתוך הכלי, ופשט ידו ולקח מן הפירות והוציא – פטור, שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה. ואין צריך לומר: אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור. וכן אם היה שמן צף על פני המים וקלט מן השמן והוציאו פטור.

הלכה ה

כבר אמרנו: שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח, אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר – פטור. לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו, או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים, שזה עקר וזה הניח.

הלכה ו

במה דברים אמורים?

כשהיתה ידו למעלה משלשה, אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמי שהניח בארץ וחייב.

הלכה ז

היה עומד באחת משתי רשויות אלו, ופשט חברו ידו מרשות שניה ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו והכניסו אצלו, או שהוציא חפץ מאצלו והניח ביד זה העומד זה העומד לא עשה כלום, שהרי נתן בידו או נטל מידו, וחברו – חייב, שהרי עקר והניח.

הלכה ח

היה עומד באחת משתי רשויות אלו ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שניה ועמד שם – חייב, מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו כעקירת חפץ מאותה רשות, ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה. לפיכך: אם יצא בחפץ שבידו או על גביו ולא עמד ברשות שניה אלא חזר ונכנס והוא בידו, אפילו יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום – פטור, לפי שעקר ולא הניח. ואפילו עמד לתקן המשאוי עליו -עדיין הוא פטור עד שיעמוד לנוח.

הלכה ט

וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו ורץ בה אפילו כל היום אינו חייב עד שיעמוד. והוא שיהיה רץ בה, אבל אם הלך מעט מעט הרי זה כעוקר ומניח ואסור, לפיכך מי שקדש עליו היום וחבילתו על כתפו רץ בה עד שיגיע לביתו וזורקה שם כלאחר יד.

הלכה י

עקר חפץ מרשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות ועמד, וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד, אפילו כל היום כולו – פטור. במה דברים אמורים?

בשעמד לנוח, אבל אם עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך וכשיעמוד חוץ לארבע אמות – חייב, והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות לנוח, אבל אם יעמוד לתקן משאו עדיין הוא כמהלך ואינו חייב עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע אמות.

הלכה יא

היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו על דרך זו עד שהעביר החפץ כמה מילין – פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ, ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ארבע לסוף ארבע – חייב, שהמגלגל עוקר הוא.

הלכה יב

עקר חפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת, ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה פטור מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך ובעת שירצה חברו לעמוד נטלו מעל גבי חברו הרי זה פטור, שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה.

הלכה יג

הזורק חפץ מרשות לרשות, או מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או קלטו כלב, או נשרף – פטור, מפני שאין זו הנחה שנתכוון לה. לפיכך אם נתכוון בשעת זריקה לכך חייב.

הלכה יד

הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו – פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח.

הלכה טו

הזורק ונחה בתוך ידו של חברו, אם עמד חברו במקומו וקבלה הזורק חייב שהרי עקר והניח, ואם נעקר חברו ממקומו וקבלה – פטור, זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות פטור כאילו נעקר אחר וקבלו, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה.

הלכה טז

הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, אע"פ שעבר החפץ באויר רשות הרבים – פטור, והוא שיעבור למעלה משלשה טפחים, אבל אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו, אע"פ שנעקר או נתגלגל ויצא החפץ מרשות היחיד לרשות היחיד האחרת הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות הרבים ולפיכך חייב. וכן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע – פטור, ואם עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו, אף על פי שחזר ונתגלגל ויצא לרשות הרבים השניה הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד ולפיכך חייב.

הלכה יז

המעביר ארבע אמות ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השניה – חייב, מפני שארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפות, מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.

הלכה יח

המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – חייב. ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים, שכן היתה עבודת הלוים במשכן: מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רשות היחיד היא.

הלכה יט

במה דברים אמורים?

כשהיו שתי רשות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים זו אחר זו, אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רשות הרבים, אף המושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה פטור.

הלכה כ

שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה, ונזכר קודם שיכניס והרי ידו תלויה באויר רשות הרבים מותר להחזירה אליו לחצרו, אבל להכניסה לאותה החצר השניה – אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב בשעת שגגה. ואם הוציא ידו במזיד הרי זה אסור להחזירה אצלו, אלא קנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך.

הלכה כא

המתכוון לזרוק שמנה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ארבע – חייב, שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו, שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמנה. אבל אם נתכוון לזרוק ארבע ונח החפץ בסוף שמנה – פטור, לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו, וכל שכן שתנוח. לפיכך: אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב.

הלכה כב

זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות – פטור. זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות, אם נח על גבי משהו חוץ לארבע אמות, ואחר כך נתגלגל ונכנס לתוך ארבע אמות – חייב. ואם לא נח כלל הרי זה פטור.