הלכות שבת פרק יט

הלכה א

כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת, ואם יצא, אם היו כלים שהן דרך מלבוש[ כגון: שריון וכובע ומגפיים שעל הרגלים הרי זה פטור, ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס הרי זה חייב.

הלכה ב

אין יוצאין בסנדל מסומר שסמרו לחזקו, ואפילו ביום טוב גזרו שלא יצא בו. ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב, כמו שהמלכים עושין מפני שהוא תכשיט וכל שהוא תכשיט מותר, והוא שלא יהא רפוי שמא יפול ברשות הרבים ויבוא להביאו.

הלכה ג

טבעת שיש עליה חותם מתכשיטי האיש היא ואינה מתכשיטי האשה, ושאין עליה חותם מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי האיש, לפיכך אשה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם – חייבין. ומפני מה הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האשה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה?

מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן להוציאן ולפיכך חייבין.

הלכה ד

לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם אף על פי שהיא מתכשיטיה, גזרה שמא תוציאה ברשות הרבים להראות לחברותיה כדרך שהנשים עושות תמיד, ואם יצאת בה פטורה אבל האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט ואין דרכו להראות. ונהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל.

הלכה ה

אשה שיצאה במחט נקובה – חייבת, והאיש – פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה – חייב, והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה ואינה אסורה אלא גזרה, שמא תראה לחברותיה.

זה הכלל: כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר – חייב. וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי ואפשר שיפול במהרה ויבא להביאו ברשות הרבים, וכן אשה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן הרי אלו פטורין, וכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו הרי זה מותר לצאת בו. לפיכך אצעדה שמניחין אותה בזרוע או בשוק יוצאין בה בשבת, והוא שתהיה דבוקה לבשר ולא תשמט, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו

לא תצא אשה בחוטי צמר, או בחוטי פשתן, או ברצועות הקשורין לה על ראשה, שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה ותעבירה ברשות הרבים. ולא בציץ שמנחת בין עיניה, ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה בזמן שאינן תפורין זה בזה, ולא בעטרה של זהב שמונחת בראשה, ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה שלא יפסידו בתוליהן כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת, שמא יפלו ותביאן בידה.

[השגת הראב”ד]: בחוטי צמר וכו'

כתב הראב"ד זה שבוש שאע"פ שהן תפורין זה בזה אם אינם תפורין לשבכה לא תצא לא בטוטפות ולא בסרביטין, עד כאן לשונו.

הלכה ז

לא תצא אשה בקטלא שבצוארה, ולא בנזמי האף ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב והוא הנקרא כובלת, ולא בפאה של שיער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה, ולא בכבול של צמר שמקפת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה, אבל שן של כסף מותר, מפני שאינו ניכר. כל אלו אסורין לצאת בהן, שמא יפלו ותביאם בידה או תחלוץ ותראה לחברותיה.

הלכה ח

כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה של שיער שמותר לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת, כדי שלא תתגנה על בעלה, והיוצאת בצלוחית של פלייטון שאין בה בושם כלל חייבת.

הלכה ט

יוצאה אשה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה, מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, ואינה חולצתן אם אירע לה טבילה עד שנגזור שמא תביאם לרשות הרבים, בין שהיו החוטין שלה בין של חברתה בין של בהמה, ולא תצא הזקנה בשל ילדה, ששבח הן לה ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה, אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה, וכל שהוא ארוג יוצאת בו על ראשה.

הלכה י

יוצאה אשה בחוטין שבצוארה מפני שאינה חונקת עצמה בהן ואינן חוצצין, ואם היו צבועין אסורים שמא תראה אותן לחברותיה. ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות. ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב, בזמן שהן תפורין בשבכה שעל ראשה כדי שלא יפולו, וכן כל כיוצא בהם.

הלכה יא

יוצאה אשה במוך שבאזנה, והוא שיהיה קשור באזנה, ובמוך שבסנדלה והוא שיהיה קשור בסנדלה,ובמוך שהתקינה לנדתה,ואע"פ שאינו קשור, ואפילו עשתה לו בית יד שאם נפל אינה מביאה אותו מפני מאיסותו.

הלכה יב

ויוצאה בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה מפני ריח הפה, ולא תתן לכתחלה בשבת. יוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן וברעלות שבצוארן או שבכסותן וברדיד הפרוף, ופורפת בתחלה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה, ולא תערים ותפרוף על האגוז, כדי להוציאו לבנה הקטן וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה, מפני שאסור לטלטלו, ואם פרפה יוצאה בו.

הלכה יג

יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו לרשות הרבים, ואם נפל לא יחזיר, ובמוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילין למכה. ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה ובאגד שעל גבי המכה, וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה, ובסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה, והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל.

הלכה יד

יוצאה האשה באבן תקומה ובמשקל אבן תקומה שנתכוון ושקלו לרפואה. ולא אשה עוברה בלבד, אלא אפילו שאר הנשים שמא תתעבר ותפיל. ויוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה?

זה שריפא לשלשה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה – פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש. וכן היוצא בתפילין פטור.

הלכה טו

מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה, ואם אין ברגלו מכה לא יצא בסנדל יחיד, ולא יצא הקטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא תצא אשה במנעל רפוי ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום, ואין הקיטע יוצא בקב שלו. אנקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי המלבוש, ואם יצאו פטורין.

הלכה טז

יוצאין בפקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין. אימתי?

בזמן שצבען בשמן וכרכן, או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום, אבל אם לא עשה בהן מעשה ולא יצא בהן קודם השבת אסור לצאת בהן.

הלכה יז

יוצאין בשק עבה וביריעה ובסגוס עבה ובחמילה מפני הגשמים, אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים. הכר והכסת אם היו רכין ודקין כמו הבגדים מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש, ואם היו קשין, הרי הן כמשאוי ואסורין.

הלכה יח

יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים, ויוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו, אבל לא בחותם של מתכת, שמא יפול ויביאנו המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתיפו, אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו – אסור, ואם קבצן להתנאות בהן כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר.

הלכה יט

היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו – חייב, אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו, אע"פ שאין נימה קשורה לו באצבעו, וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו. היתה סכנית קצרה שאינה רחבה, קושר שני ראשיה למטה מכתפים ונמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה.

הלכה כ

מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל, אע"פ שהן חוטין ארוכין ואע"פ שאינן נוי הטלית, מפני שהן בטלים לגבי הטלית ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו. לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה – חייב, מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית, אבל טלית המצוייצת כהלכתה, מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסיו, כמו האימרא וכיוצא בה. ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי, היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת, שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת.

הלכה כא

לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבאזנו, ולא שולחני בדינר שבצוארו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו, ואם יצא – פטור, אע"פ שיצא דרך אומנתו, מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.

הלכה כב

הזב שיצא בכיס שלו – חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת, ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו, שהמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.

הלכה כג

המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה?

לובשן כדרכן מניח של יד בידו, של ראש בראשו ונכנס וחולצן בבית, וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצן עד שיכניס את כולן. ואם היו הרבה ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש, הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת. ואם היה בימי הגזרה שמתירא לישב ולשמרן עד הערב מפני הגויים, מכסן במקומן ומניחן והולך.

הלכה כד

היה מתיירא להחשיך עליהן מפני הליסטים, נוטל את כולן כאחת ומוליכן פחות פחות מארבע אמות, או נותנן לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה. במה דברים אמורים?

בשהיו בהן רצועותיהן והן מקושרין קשר של תפילין, שודאי תפילין הן, אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות אינו נזקק להן.

[השגת הראב”ד]: היה מתירא וכו'

כתב הראב"ד אני ראיתי ג"כ שטעה במקום אחר בזה שהוא סבור החדשות שר' יהודה אומר מפני שחושש שמא קמיעין הן ואינו כן כי בודאי אין אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין אלא חדשות שאינן מקושרות לפי שאין קושרין בשבת ותפילין שאינן מקושרין מחשיך עליהם שלא בשעת הגזרה ושלא בסכנת ליסטים ומביאן לערב שלא לזלזל בקדושתן כמו שמצילין כל כתבי הקדש מן האיבוד, עד כאן לשונו.

הלכה כה

המוצא ספר תורה, יושב ומשמרו ומחשיך עליו, ובסכנה מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו.

הלכה כו

לא יצא החייט במחטו בידו, ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויוציא. וחייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה, שמא יהיה שם דבר שכוח ויצא בו בשבת. מותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת, אינו שוכחן. שכח ויצא בהן לרשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו, מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש.