הלכות שבת פרק כד

הלכה א

יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו?

משום שנאמר: אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו: מה ימכור למחר, או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאיזו סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בו אסור, שנאמר: ודבר דבר. דבור – אסור, הרהור מותר.

הלכה ב

אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן שהרי זה מהלך לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו.

הלכה ג

במה דברים אמורים?

בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור בשבת לעשותו, אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת הרי זה מותר. כיצד?

אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין, או לשכור פועלין, אבל מחשיך הוא לשמור פירות שהרי מותר לשמור בשבת. ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה,

 אף על פי שהיא חוץ לתחום ופירות תלושין, אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביאן בשבת. וכן אומר אדם לחברו: לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם היו שם בורגנים היה הולך לשם בשבת, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד

מותר לאדם לומר לפועל: הנראה שתעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב, שנמצא עושה חפצו בשבת. ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר: מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. ויורד אדם לבור ושיח ומערה אפילו הן מאה אמה, ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה, ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת שנאמר: ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול.

הלכה ה

מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון: שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש. ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה. ופוסקין צדקה לעניים והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גויים, לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ומבקרין חולין ומנחמים אבלים. והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו: לך למקום פלוני, לא מצאת שם, הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן, ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.

הלכה ו

מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה, ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת, בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין, אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת, שדברים אלו מצוה הן.

הלכה ז

אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה, אינה דוחה שבת. כיצד?

הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר עונשין.

הלכה ח

מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת בין תלושים בין מחוברין, ואם בא אדם ליטול מהן או בהמה וחיה לאכול מהן, גוער בהן ומכה בהם ומרחיקן. והלא דבר זה מחפציו הוא, ולמה הוא מותר?

מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויים, או להשתכר ולהרויח ולהטפל בהנאה שתבוא לידו, אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר, הא למה זה דומה?

לנועל ביתו מפני הגנבים.

הלכה ט

המשמר זרעיו מפני העופות ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה, לא יספק ולא ירקד כדרך שעושה בחול, גזירה שמא יטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים.

הלכה י

כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין, אבל בין השמשות מותרין, והוא: שיהיה שם דבר מצוה או דוחק. כיצד? מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה – אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי.

הלכה יא

קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו.

הלכה יב

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה?

אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר: ודבר דבר, קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן. שהרי הוא בטל, ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת ובטל הטעם, שנאמר בתורה: למען ינוח.

[השגת הראב”ד]: אסרו חכמים לטלטל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא ועוד אמרו בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה

הלכה יג

ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון: הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם, כמו שיתבאר.