הלכות שבת פרק כה

הלכה א

יש כלי שמלאכתו להיתר והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול, כגון: כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, וקורנס לפצוע בו אגוזים, וכיוצא בהן.

הלכה ב

ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו, כגון מכתשת וריחים, וכיוצא בהן שאסור לכתוש ולטחון בשבת.

הלכה ג

כל כלי שמלאכתו להיתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת, מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך מקומו, בין לצורך גופו. וכל כלי שמלאכתו לאיסור, בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכת, מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל בשביל עצמו של כלי אסור.

הלכה ד

כיצד?

מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תגנב, וזה הוא בשביל עצמה. וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תתיבש ותשבר, או מן הגשמים כדי שלא תתפח ותפסד הרי זה טלטול בשביל עצמה. ומותר, מפני שמלאכתה להיתר.

הלכה ה

וכן מטלטל הוא הריחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה, וזה הוא לצורך גופו או לישב במקומו. אבל אינו מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו

וכל שאינו כלי, כגון: אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן אסור לטלטלן. אבן גדולה או קורה גדולה, אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם, אם יש תורת כלי עליה מטלטלים אותה. דלתות הבית אע"פ שהן כלים לא הוכנו לטלטל, לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלין אותן, וכן העפר והחול והמת, אין מזיזין אותן ממקומן. ובן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו.

הלכה ז

מותר לטלטל הכלי אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות בו מלאכה שלא נעשה לתשמישה. כיצד?

נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתום בו דבילה, מגירה לגרר בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו, מחט של סקאין לפתוח בו הדלת, את המכתשת לישב עליה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח

ומטלטל אדם מחט של יד השלימה ליטול בה את הקוץ, אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה או הקצה החד שלה אין מטלטלין אותה. ואם היתה גולם ועדיין לא ניקבה מותר לטלטלה.

הלכה ט

כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת, וזה הוא הנקרא: מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים, וכיוצא בהן.

הלכה י

כל כלי שהוקצה מחמת האיסור אסור לטלטלו, כגון נר שהדליקו בו בשבת, והמנורה שהיה הנר עליה, ושלחן שהיו עליו מעות, אף על פי שכבה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן, שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות, נאסר לטלטלו כל השבת כלה, אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור.

הלכה יא

אבל כלי המוקצה מחמת מיאוסו, כגון נר ישן של נפט וכלי הצואה וכיוצא בהן מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן.

הלכה יב

כל הכלים הניטלין בשבת שנתפרקו דלתותיהן, כגון דלתות שידה תיבה ומגדל, בין שנתפרקו בשבת בין שנתפרקו קודם השבת מותר לטלטל אותן דלתות. וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו בין קודם השבת בין בשבת שבריהן נטלין והוא שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכתם. כיצד?

שברי ערבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל אסור לטלטלן.

הלכה יג

כל כסויי הכלים נטלים בשבת, והוא שיש תורת כלי עליהן. היה כלי מחובר בקרקע כגון חבית הטמונה בארץ, אם יש לכיסוי שלה בית אחיזה, מטלטלין אותו, ואם לאו אין מטלטלין אותו. וכן כסויי הקרקעות כגון בורות וחריצין אין מטלטלין כסוי שלהן אלא אם כן יש לו בית אחיזה. כיסוי התנור אף על פי שאין לו בית אחיזה מותר לטלטלו.

[השגת הראב”ד]: היה כלי מחובר לקרקע וכו'

כתב הראב"ד ז"ל כן פסק הרב ז"ל ותמהנו עליו בהא דאמר רבינא כמאן מטלטלין האידנא כסויא דתנורא במתא מחסיא אע"ג דאין לו בית אחיזה כראב"י הא ודאי כר"י הוא דאיהו הוא דמייתי סיעתא למילתיה דכלים וחברינהו בארעא כתלושין דמו שהתנור באפייתו תלוש ולבסוף חברו הוא ש"מ הלכה כר' יוסי כן היינו סבורים ימים על ימים עד שחזרתי וראיתי ראש הברייתא על שברי תנור ישן שהן ככל הכלים הניטלין בחצר אלמא בשאינן מחוברים מיירי ור' יוסי העיד על כסויו שאינו צריך בית יד ור"ל שאע"פ שחברו כתלוש הוא ורצה לגלות מהיכן יצא לו ההיתר תחלה ומשם למד, עד כאן לשונו.

הלכה יד

שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה, ובזמן שמטלטלין אחד מהן יטלטל השני, אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עמו, ואם היה צריך לטלטל דבר האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר.

הלכה טו

כיצד?

פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה על גבי גחלים תוחבן בכוש או בכרכר ונוטלן, ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשבת בשעת נטילה. וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר ומקצת העלים מגולים, שומטן בשבת בעלה שלהן, ואף על פי שהעפר ננער. אבל אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על גבי הקורה לא יטלטל האבן או הקורה בככר או בתינוק שיש עליה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז

נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו והאבן בידו, אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו. כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן, מותר לטלטלה, שהרי האבן נעשית כדופן. היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות, אם היו הפירות רטובים, כגון: ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא, שאם ינער הפירות יטנפו בעפר, ובמקום הפסד לא גזרו.

[השגת הראב”ד]: כלכלה שהיתה נקובה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אני לא מצאתי כן בגמרא שאפילו בפירות המיטנפין חזר והקשה ולנערינהו נעורי וחזר ותירץ בשהיתה האבן דופן לכלכלה ואפילו בפירות שאינן מיטנפין אבל אם לא היתה האבן דופן לכלכלה אפילו פירות המיטנפין אפשר לנער אותן בתוך הכלכלה עצמה עד שתהיה עליונה וינערנה לחוץ ולא יצטרך לטלטל את האבן עם הכלכלה.

הלכה יז

חבית ששכח אבן על פיה מטה על צדה והיא נופלת. היתה בין החביות והאבן עליה, מגביהה למקום אחר ומטה על צדה שם והאבן נופלת. וכן השוכח מעות על הכר וצרך לכר נוער את הכר והן נופלות, ואם צריך למקום הכר נוטל את הכר והמעות עליו. אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר, או הניח האבן על פי החבית הרי אלו אסורין לטלטלן ואפילו ניטלו המעות והאבן, שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.

הלכה יח

האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת הרי היא כמקצת הקרויה ומותר למלאת בה, ואם לאו אין ממלאין בה. בגד שעל הקנה, שומטו מעל הקנה.

הלכה יט

פירות שאסור לאכול כגון פירות שאינם מעושרין, אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אסור לטלטלן. אבל הדמאי הואיל וראוי לעניים, וכן מעשר שני והקדש שפדאן, אף על פי שלא נתן החומש מותר לטלטלן.

הלכה כ

מטלטל ישראל התרומה, אף על פי שאינה ראויה לו. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין אם היו שניהם בכלי אחד. במה דברים אמורים?

בשהיתה הטהורה למטה והיו פירות המתטנפין בקרקע, שאם ינער אותן יפסדו אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן, נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח הטמאה. ואם היה צריך למקום הכלי בין שהטהורה למעלה בין שהיתה למטה, מטלטל הכל כאחד.

הלכה כא

נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום, אם למדום מותר לישב עליהן למחר, ואם לאו – אסור. חריות של דקל שגרדן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה מותר לטלטלן, וכן אם ישב עליהן מבעוד יום מותר לטלטלן.

הלכה כב

הקש שעל המטה לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו ואם הוא מאכל בהמה מותר לטלטלו, וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום. המכניס קופה של עפר בביתו, אם ייחד לה קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בו כל צרכיו.

הלכה כג

אסור לבטל כלי מהיכנו, מפני שהוא כסותר. כיצד?

לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר. וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו, שאם יחפוץ יטלנו.

[השגת הראב”ד]: אבל כופה הוא הכלי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה, עד כאן לשונו.

הלכה כד

נותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא הכלי, שופך ושונה ואינו נמנע והוא: שיהיה הדלף ראוי לרחיצה, אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו, שאין עושין גרף של רעי לכתחלה.

[השגת הראב”ד]: נותנין כלי תחת הדלף וכו'

כתב הראב"ד ז"ל איני יודע מהו זה שאין ראוי לכאן זה הטעם וסוגית הגמרא כך היא נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי ואם נתמלא הכלי שופך ושונה כדי שלא יעשה לכלוך בבית ויהיה גרף של רעי ואם הוא בבית שאינו דר שם ואם יעשה בו לכלוך אין קפידא אם יש לחוש לו להפסד הבית יכניס שם מטתו כדי שיהא לו הלכלוך גרף של רעי ויהא מותר לשפוך לחוץ כמעשה דבי רחייא דאביי ואם אין שם הפסד לא יכנס שאין עושין גרף של רעי לכתחלה.

הלכה כה

חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי. קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, אלא אם כן היו רווחים וכל זמן שיחפוץ יטלם, כדי שלא יבטל כלי מהיכנו. פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוון  לצוד, שהרי נוטלה בכל עת שירצה, וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים בשביל שיעלו עליו וירדו, שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כו

בהמה שנפלה לבור או לאמת המים, אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת, ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו, שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו. ואסור להעלותה בידו. וכן אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל דוחין אותן עד שיכנסו, ומדדין עגלים וסייחים, תרנגולת שברחה אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין, אבל דוחין אותה עד שתכנס.

[השגת הראב”ד]: תרנגולת שברחה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה הטעם אינו אבל מפני שהיא מקפיא נפשה והיא ניטלת ביד. עד כאן לשונו.