הלכות שבת פרק ו

הלכה א

אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת, ואע"פ שאמר לו מקודם השבת, ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.

הלכה ב

נכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת, ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת.

הלכה ג

כיצד?

נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. עשה נכרי כבש לירד בו מן הספינה ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. ליקט עשבים להאכיל לבהמתו מניח ישראל בהמתו לאכול מהן, והוא שלא יהא אותו הנכרי מכיר לאותו ישראל, שמא ירבה במלאכתו בשבילו ונמצא עושה בשביל ישראל, וכן כל דבר שאפשר להרבות בו לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו.

הלכה ד

אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון: נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ישראל בשבת ואף על פי שהוא מכירו. נר הדלוק במסיבה בשבת, אם רוב ישראל אסור להשתמש לאורה, שהמדליק על דעת הרוב מדליק, ואם רוב נכרים מותר להשתמש לאורה. מחצה למחצה – אסור. נפלה דליקה בשבת ובא נכרי לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ה

מת שעשו לו נכרים ארון וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן, אם בצנעה ימתין בכדי שיעשו למוצאי שבת ויקבר בו, ואם היה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו וכל העוברין והשבין אומרים: שזה שהנכרים עושין עכשיו בשבת לפלוני הוא הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיא. ומותר לקבור בו ישראל אחר, והוא שימתין בכדי שיעשה. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו

נכרי שהביא חלילין בשבת למת אף על פי שהביאן מצד החומה ימתין למוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב ואחר כך יספדו בהן, שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן. ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאום בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת והוא שלא יהא הדבר בסרטיא גדולה, כמו שאמרנו.

הלכה ז

עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין, שבשביל הרוב הוחמו, מחצה למחצה ימתין בכדי שיחמו חמין, וכל כל כיוצא בזה.

הלכה ח

ישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה זו בשבת, אע"פ שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה. ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו, אלא מפני דבר זה: שאם תאמר: יהא מותר מיד, שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו, לא יאמר לנכרי לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת.

הלכה ט

דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.

הלכה י

כיצד?

אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן, או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא

הלוקח בית בארץ ישראל מן הנכרי מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לנכרי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה.

הלכה יב

פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וקוצץ דמים, והנכרי עושה לעצמו, ואע"פ שהוא עושה בשבת – מותר. וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר אע"פ שהוא עושה בשבת. כיצד?

כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר, כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום.

[השגת הראב”ד]: כתב הראב"ד ז"ל דבר זה לא סביר ולא נהיר שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות.

הלכה יג

במה דברים אמורים?

בצנעה שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת – אסורה, שהרואה את הנכרי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר הנכרי לעשות לו מלאכה בשבת.

הלכה יד

לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו, או לקצור את שדהו, או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצר, או ליטע לו כרם אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום, אסור לו להניחן לעשות בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק, ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר שאין שם ישראל שיראה את הפועלין כשהן עושין בשבת.

הלכה טו

וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לנכרי, אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן, או באריסות נתן להן. ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לנכרי, מפני שהנכרי עושה באותו המקום מלאכה בשבת והוא נקרא על שם הישראל בעליו.

הלכה טז

מותר להשאיל כלים ולהשכירן לנכרי ואע"פ שהוא עושה בהן מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים. אבל בהמתו ועבדו – אסור, מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד.

[השגת הראב”ד]: אמר אברהם: אין הכל מודים בשכירות הואיל ונהנה כאלו עושה מלאכה לישראל וכל יום ו' אסור שמא יכנס בו שבת.

הלכה יז

המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה או בחנות אם התנו בתחלה שיהיה שכר השבת לנכרי לבדו אם מעט אם הרבה, ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו – מותר, ואם לא התנו בתחלה, כשיבואו לחלוק נוטל הנכרי שכר השבתות כולן לבדו והשאר חולקין אותו, ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת אלא א"כ התנו בתחלה. וכן אם קבלו שדה בשותפות דין אחד הוא.

הלכה יח

ואם לא התנו ובאו לחלוק השכר ולא היה שכר שבת ידוע, יראה לי שהנכרי נוטל לבדו שביעית השכר והשאר חולקין. הנותן מעות לנכרי להתעסק בהן, אף על פי שהנכרי נושא ונותן בשבת חולק עמו בשכר בשוה. וכן הורו כל הגאונים.

הלכה יט

לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן נכרי לעשותן אף ע"פ שפסק עמו אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם שחשיכה. וכן לא ימכור אדם חפציו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ימשכננו ולא יתן לו במתנה אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת, שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נתן לו, וכשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לנכרי, או משכנו, או פסק עמו או מכר לו בשבת.

הלכה כ

הנותן אגרת לנכרי להוליכה לעיר אחרת, אם קצץ עמו שכר הולכה – מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה, והוא שיצא בה מפתח ביתו קודם השבת. ואם לא קצץ, אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו מותר ליתן לנכרי האגרת, והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת, שמא זה (שמקבל) [שמקבץ] האגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא. ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא הנכרי שנותנין לו האגרת הוא שמוליכה לעיר אחרת אסור לשלוח ביד נכרי האגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים.

הלכה כא

נכרי שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל – מותר, ואפילו אמר לו: הניחן בזוית זו הרי זה מותר. ומזמנין את הנכרי בשבת ונותנין לפניו מזונות לאוכלן, ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו, מפני שאין שביתתו עלינו. וכן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו.

הלכה כב

מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה – מותר, מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו. ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים יבא להביאו בידו ועובר על מלאכה של תורה. במה דברים אמורים?

בכיסו, אבל מציאה לא יתן לנכרי, אלא מוליכה בפחות פחות מארבע אמות.

הלכה כג

ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד, שנאמר: ושמרתם את השבת כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש. כיצד?

ישראל שבשל בשבת במזיד למוצאי שבת יאכל לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית, ואם בשל בשגגה למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כד

פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, במזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת.

[השגת הראב”ד]: פירות שיצאו

כתב הראב"ד ז"ל דוקא שלא חזרו למקומן אבל חזרו למקומן אפילו במזיד יאכלו והכי אסקה רב פפא בעירובין, עד כאן לשונו.

הלכה כה

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו, ואם היה השכיר שכיר שבת, או שכיר שנה נותן לו שכרו משלם, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר לו: תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו: תן לי שכרי של שנה או של עשרה ימים.