הלכות שבת פרק ח

הלכה א

החורש כל שהוא חייב המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים, או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש, ומשיעשה כל שהוא חייב. וכן המשוה פני השדה, כגון שהשפיל התל ורדדו, או מילא הגיא חייב משום חורש, ושיעורו כל שהוא. וכן כל המשוה גומות שיעורו כל שהוא.

הלכה ב

הזורע כל שהוא – חייב. הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע, אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא. וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא.

הלכה ג

הקוצר כגרוגרת חייב ותולש תולדת קוצר הוא. וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכשות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית, התולש מהן – חייב, שזה הוא מקום גידולן, אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו, ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ והתולש ממנו חייב.

הלכה ד

כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסלקא, הקוצרו בשגגה חייב שתי חטאות:

אחת מפני שהוא קוצר,

ואחת מפני שהוא נוטע.

 וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע. גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש. היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע. תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת ן- חייב, אף על פי שהן כעקורין לענין טומאה.

הלכה ה

התולש עולשין, והמזרד זרדין, אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה. המעמר אוכלין, אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם עמר לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה. וביצה האמורה בכל מקום היא ביצה בינונית של תרנגולין. וכל מקום שנאמר: כדי לבשל ביצה, הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה וגרוגרת אחד משלשה בביצה. ואין עמור אלא בגדולי קרקע.

[השגת הראב”ד]: וגרוגרת וכו'

אמר אברהם: קרוב הוא ואינו מכוון.

הלכה ו

המקבץ דבלה ועשה ממנה עגולה, או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז

הדש כגרוגרת – חייב, ואין דישה אלא בגדולי קרקע. והמפרק הרי הוא תולדת הדש  וחיב, וכן כל היוצא בזה. החולב את הבהמה חייב משום מפרק. וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד – פטור, מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת.

[השגת הראב”ד]: וכן החובל

כתב הראב"ד וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין, עד כאן לשונו.

הלכה ח

במה דברים אמורים?

בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחברו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן. ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב.

הלכה ט

שמנה שרצים האמורים בתורה הן שיש להן עורות לענין שבת, כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך, החובל בהן – פטור, ואחד החובל בבהמה, חיה ועוף, או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם, או שנצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב.

הלכה י

הסוחט את הפירות להוציא מימיהן – חייב. משום מפרק, ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט – כגרוגרת. ואין חייבים מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו – פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

הלכה יא

הזורה או הבורר כגרוגרת – חייב. והמחבץ הרי הוא תולדת בורר. וכן הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר, או תולדת מרקד וחייב, שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה. ומפני מה מנו אותן בשלשה?

מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה.

הלכה יב

הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה – חייב, בקנון או בתמחוי – פטור. ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר.

הלכה יג

והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו אחת – חייב. והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב, מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן כשישלקו אותן עמהם, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב. הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים חייב.

הלכה יד

המשמר יין, או שמן, או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן חייב והוא שישמר כגרוגרת, אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר. ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו. ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל. חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחה ושותה בין ביד בין בכלי. וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו.

הלכה טו

הטוחן כגרוגרת – חייב. וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש- הרי זה תולדת טוחן. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא, אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.

הלכה טז

והמרקד כגרוגרת – חייב. הלש כגרוגרת – חייב. המגבל את העפר הרי זה תולדת לש. וכמה שיעורו?

כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.

[השגת הראב”ד]: הלש כגרוגרת וכו'

כתב הראב"ד ז"ל כמדומה אני שטעה בזה. שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע שומשמין וזרע פשתן ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב.